אני חי בעולם וירטואלי. נחשו מה ? גם אתם.
העולם הזה, שבו דחיית סיפוקים כבר לא קיימת כי הכל במרחק אפליקציה מאיתנו, ממלא אותנו בכל כך הרבה אפשרויות ואנחנו הולכים לאיבוד.
אני לפחות הלכתי לאיבוד.
כל דבר שאני לא סגור עליו, גוגל יפתור. כל פעם שאני מרגיש קצת בודד, יש איזה אפליקציית היכרות שנפתחת ברגע.
אני רוצה, באמת שאני רוצה אבל קשה לי להיפתח לאחרים. אז בניתי לעצמי איזה דמות בראש. שכשהוא יגיע, בטוח שאזהה. גם אפתח אליו ברגע וזאת תהיה התאהבות קלישאתית שתגרום לי לצחוק על עצמי ועלינו. ונתתי לו שם, וגובה, וצבע, וצבע עיניים ומראה ותחביבים והכל.
אז אני מחכה, חיכיתי עד עכשיו. אסור לי לאבד פוקוס. חייב להיות ממוקד.
כמו כולם, יצרתי לעצמי מטרה. האמצעים כולם כשרים. ימינה ושמאלה הם לא מושגים שאני מכיר. רק ישר. רק לא לפספס אותו.
אבל מה הקטע ? מימין ומשמאל יש כל כך הרבה אנשים יפים מבפנים ומבחוץ שאני אפילו לא רואה. העיניים שלי רואות, המוח מסרב להפנים וקלוט.
בסוף הדרך הישרה, בדרך אל ה"מטרה", שום דבר לא מחכה יותר.
אני חוטא בזה, למרות ההבנה, משתדל לראות קצת ימינה ושמאלה כי זה קשה.
כי אוותר על המושא שבניתי ויצרתי, אולי אפילו אזכה להכיר איזה בן אדם אמיתי מחוץ למרחב הוירטואלי ובסוף אתאהב. אולי גם יישבר הלב.
על הדרך אני מאוד משתדל להישאר בן אדם, להיות אדיב ונחמד. זה לא תמיד פשוט אבל זה שווה את המאמץ.
ומה בנתיים ? הלב שלי נמצא אצל מישהו אחר.
הוא שם אותו בתוך קופסא ולא משתמש בו. תמיד נזכר בי ברגעים שכל כך לא מתאימים לי ודואג לשמור אותי על אש קטנה.
הוא לא רוצה, הוא לא יודע, הוא מפחד. אני לא יודע.
אולי יש מישהו בקהל שיודע איך מחזירים לב שבור ובונים אותו מחדש ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
