והפעם, התלבטתי מאוד איזה שיר לשים, והחלטתי שללא ספק צריך לתת יצוג בבלוג לנירוונה. בחרתי בשיר שאני מאוד אוהב מאחד האלבומים הכי אהובים עליי, Nevermind (השיר השני גם מעולה, אבל אני שומר אותו לפוסט שיעסוק בדיוק בנושא הזה). לשיר קוראים Polly.
בנוסף, ואת זה רציתי לציין בפוסט הקודם- ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על קורט קוביין,והוא פשוט מעולה. הנה טריילר:
מומלץ בחום.
אחמד אוהב להרכיב דברים בבית. הוא בן 14, אב לאבא שהגיע מסודן, הוא אוהב חולצות של נאס"א ואבא שלו אומר שהוא מתקן כל דבר, מטלפונים למחשבים לטלוויזיות. אחמד אוהב להתעסק עם אלקטרוניקה, לתקן וליצור דברים. לפני יומיים, בבית, הוא בנה שעון. הוא החליט להראות אותו לכיתה שלו. אבל לאחמד הייתה בעיה אחת: הוא ערבי שגר בארצות הברית, בפרבר קטן בדאלאס.
התלמידים בכיתה של אחמד, בגיל שלי בדיוק, אהבו את השעון שהוא בנה. אבל המורה לאנגלית שלו, פחות. היא ביקשה ממנו להניח את השעון בתיק. אחמד לא הבין למה, אבל הוא עשה את זה. אבל לרוע מזלו, בשיעור אחר, השעון תקתק והמורה שאלה אותו במה מדובר. הוא הוציא את השעון, וזה היה הרגע שהוא נשלח למשרד המנהל. המשטרה הגיעה אחרי 3 דקות.
אחמד נעצר ונשלח לתחנת המשטרה. השוטרים לקחו ממנו תביעות אצבעות, הושיבו אותו בחדר החקירות ותחקרו אותו, שלא הבין בכלל מה קורה ובעיקר היה לחוץ מהסיטואציה. מתישהו, השוטרים הגאונים של משטרת ארצות הברית הבינו שמדובר בשעון. הם שחררו את אחמד, פגוע ובעיקר מבולבל.
אומנם ההאשמות נגד אחמד נמחקו כולן, אבל המקרה מדבר בעד עצמו. 14 שנים לאחר 11 בספטמבר, אחרי אלפי הרוגים בעיראק, אפגניסטן ופקיסטן, ארה"ב עדיין גזענית.
המאה ה20 סימלה יותר מהכל את עידן האלימות של האנושות, אבל ארה"ב הייתה המובילה בו. השימוש הראשון בפצצת האטום היה ההתחלה. אחרי מלחמת העולם השנייה והטבח של הירושימה ונגסאקי, הגיעה מלחמת קוריאה, בה נהרגו יותר מחצי מיליון אזרחים. מלחמת וויאטנם סימלה עליית מדרגה במעשים של טבח ופשעי מלחמה, כשכוחות ארה"ב הפציצו את וויאטנם על בסיס יומי, פתחו באש על אוכלוסייה אזרחית, וב11 למרץ 1968, טבחו ב504 בני אדם בטבח מאי לי.
בסוף 50 השנים של המלחמה הקרה, ארצות הברית עברה שינוי. המקארתיזם של שנות השבעים והשמונים, הפחד ההמוני מקומוניזם וסוציאליזם, התחלף באיום שהגיע מכיוון אחר לחלוטין. נפילת ברית המועצות בשנות התשעים הכריחה את ארצות הברית למצוא אויב חדש למגר, רעיון חדש לפחד ממנו, אידיאל נוסף להנחיל לתוך התרבות שלה ולהפיץ אימה ופחד.
אחרי שחימשה את הארגון שלו כדי שילחם בסובייטים באפגניסטן, ב11 לספטמבר 2001, אוסאמה בן לאדן וארגון אל קאעידה הפגינו את התמיכה שלו בארה"ב כשפוצצו שני מטוסי בואינג לתוך מרכז הסחר העולמי, עוד אחד בתוך הפנטגון, ואחד נוסף שניסה להגיע לבית הלבן.
מאותו יום ואילך, ארה"ב תתחיל את מסע הצלב הגדול והקטלני ביותר שנראה מאז ימי הביניים. הקומוניזם הוחלף על ידי מה שהיה אמור להיות הטרור או הג'יהאד- אבל במקום זאת, האיסלאם נמצא בראש הרשימה של ארה"ב, וכשהיא פלשה לאפגניסטן, חודש אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, היא הייתה שם במשך 13 שנה, ו92,000 אזרחים נהרגו. תוך כדי שהיא פלשה וכבשה את אפגניסטן, החלה את תוכנית המזל"טים שלה שתהפוך לפחד הגדול של כל ילד אפגני והמשיכה להפציץ אוכלוסייה אזרחית- היא החלה את מלחמת המפרץ השנייה בפלישה לעיראק, מדינה שלא איימה עליה בשום צורה, ולפי הטענה האמריקאית, היו בה נשקים להשמדה המונית. עד היום, 12 שנים לאחר מכן, לא נמצאו שום נשקים להשמדה המונית בעיראק.
בואו נקפוץ קצת קדימה. 2015. שטף של מאות אלפי פליטים מהמזרח התיכון מציף את אירופה, עובר בשדות מוקשים, מפגין מעל גדרות ומתחמק אל תוך מדינות, בדרך לנאורות ובדרך לעתיד טוב יותר. למה הם לא מנסים להגיע ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"? למה העולם הערבי שונא את המערב כל כך, למה הוא סולד לתרבות אמריקאית ולמה המערב נמצא בראש הרשימה של ארגונים כמו דאעש וג'הבת-א-נוסרא? בגלל שהגולם קם על יוצרו. לפני חמש שנים, הצבא האמריקאי שלט במוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק- עכשיו, המדינה האיסלאמית כורתת שם ראשים. האלימות של ארצות הברית מוכיחה לכל העולם הערבי ולכל העולם למעשה, עד כמה המערב ריק מטוב ועמוס בפצצות. כן, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל אנחנו לא באמריקה יותר. כאן, אמריקה מביאה רק פצצות.
בטעות של ההיסטוריה ובטעות אמריקאית, הכיבוש על עיראק, שהתאפיין בעיקר בהפצצות נון סטופ על ערים, נשים, ילדים וזקנים, בקרבות ירי בתוך בניינים, ליד אוכלוסייה אזרחית- רק הניב עוד אלימות ועוד טרור. המלחמה בג'יהאד רק יצרה עוד ג'יהאד. ועדיין, 70 שנה אחרי הטלת פצצה אטומית אחת, 80 אלף חיים שנמחקו בשלוש שניות, ארצות הברית היא עדיין בריון ענק, אומה עם דם על הידיים.
ארה"ב מסרבת כבר שנים לעמוד למשפט בבית הדין הבינלאומי, על פשעי מלחמה בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן. רק מאבק מתוך הציבור האמריקאי ומחאה נגד התרבות האלימה, הקפיטליסטית, הדורסנית, האמריקאית כל כך, יכול להביא לשינוי. הצעד הראשון לכפרה הוא התוודות בחטאים ועמידה לדין. ואנחנו כבר יודעים, שמה שממשלת ארה"ב עושה, לא בהכרח משקף את דעת הקהל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: