הקיר הרביעי

"'אלנבי 40' בתל אביב הוא בר ותיק וידוע במסיבות הפרועות שלו. לפני שנתיים הוא התפרסם הודות לליין מסיבות מפוקפּק שנקרא "החולצה הרטובה". אורלי וילנאי וגיא מרוז הקימו קול צעקה וליין המסיבות נסגר. גם עכשיו המקום עולה לכותרות, ולא מהסיבות הנכונות.במהלך אחת המסיבות האחרונות שנערכו בבר, עלתה אחת המבלות על הבר והתחילה להתערטל לאחר ששאלו מי אמיצה מספיק להוריד בגדים. בשלב מסוים, בעידוד הקהל, היא אף הזמינה את הבליינים שבמקום להצטרף אליה. זה אחר זה עלו גברים שתויים על הבר וקיימו איתה יחסי מין לעיני כולם. גם הטלפונים הניידים נשלפים ועשרות הבליינים תיעדו הכול. הסרטונים שהופצו הגיעו לא רק לאלפי טלפונים ניידים ברחבי הארץ, אלא גם אל קציני הרישוי של מרחב יפתח." 

את האמת, יש לי הרבה מאוד דרכים לדבר על האונס באלנבי 40. אני יכול לדבר על ניצול מיני, אני יכול לדבר על הסכמה, אני יכול לדבר על תרבות האונס, אני יכול לדבר על סינדרום "היא רצתה את זה", על אפקט "היא לא מתלוננת במשטרה, זה אומר שזה היה בהסכמה". לצערי, על הרבה מאוד מהם אני לא יכול לדבר בכנות. מעולם לא עברתי את ההרגשה הכי נוראית בעולם, ההרגשה של אונס וניצול. הייתי עד המון פעמים לסינדרום "היא רצתה את זה" ולאפקט "היא לא מתלוננת במשטרה", אבל המון מהדברים שאני אומר לא יוכלו להיקלט כמו שצריך. רק אישה, או גבר, שעברו את כל זה ויודעים איך זה מרגיש, יוכלו לשכנע אנשים ולדבר ישירות אל המוסר והרגש של אנשים. 

לכן, אני לא הולך לדבר על זה. כמו הרבה מאוד מקרים שבהם כל מה שנותר לי הוא נושא רחב מאוד, אני עומד להתמקד בנושא כללי. 

אבל אין מה לדאוג, כי יש קשר לאלנבי 40: הוא עוד עומד להישאר איתנו עוד הרבה. אם אני לא יכול לדבר על אונס, זה לא אומר שאני לא עומד לדבר על המחראה האנושית שהיא מועדון שמעודד נשים להוריד חזיות. ולמזלי הרב, אני יכול להשתמש באלנבי 40 בשביל לדבר על נושאים שרציתי לדבר עליהם לפני הרבה מאוד זמן. 

בואו נתחיל משאלות מתבקשות. לא חייב להיות שוביניסט בשביל לשאול שאלות "לגיטימיות" כמו "למה לא צעקת?", "למה לא קראת למשטרה?" ו"למה לא הגשת תלונה ביום שלאחר מכן?". גם לא צריך להיות סקסיסט בשביל להעיר שהגברים היו שתויים, שהיא אמרה שזה היה בהסכמה ושזו הייתה היא שעלתה אל הבר והורידה בגדים. 

כי זו פטריארכיה. זו החברה המודרנית. חברה שבה זה לגיטימי ומובן להטיל אשמה באישה שעברה אונס קבוצתי. חברה שמתרצת אלימות באלכוהול זול של בר מזוהם, חברה שרואה באישה מתנודדת משכרות, עם חיוך מעורפל ובחילה, כפרטנר ליחסי מין. חברה שבה הם מעלים אחד את השני לבר, לא מסתכלים לה אפילו על הפנים, בצעקות של "תן עבודה". זו לא רק חברה שבה השכר קטן יותר, המקצועות לנשים פחות זמינים, ויש פרסומות סקסיסטיות של גולדסטאר. זו חברה שבה הרוב, נשים וגברים גם יחד, מביטים בכתבה על אונס קבוצתי בשעות הקטנות של הלילה, בתמונות של המונים צוהלים למראה אלימות מינית, ואומרים בשקט:"אויש, הנוער של היום."  

אז בוא ננסה לענות לשאלות. הראשונה: "למה לא צעקת?". לכך יש המון תשובות. קיפאון- תגובה נפוצה לאונס- קרה ל90 אחוז מהנשים שנאנסו. תנסו לדמיין את זה: פשוט אי אפשר לזוז. כל הצהלות, הקריאות, הצעקות, האלכוהול מתערפל. כל מה שנשאר זו ההרגשה הכי נוראית שקיימת, והדממה, שלא זזה לשום מקום. 
אז זהו, שזה לא ככה. זה פי אלף יותר נורא.

"למה לא קראת למשטרה?" זו שאלה מאוד נפוצה. התשובה מאוד, מאוד פשוטה: פחד. הפחד משתק, הפחד מקפיא, הפחד הוא פחד שאדם רגיל-שאני, שמעולם לא עבר את זה- לא יוכל להבין. הפחד גם מונע ממנה להתנגד, לקרוא לחבר.ה, לברוח, להתקשר להורים. ו"למה לא הגשת תלונה אחרי זה?" יכול להיענות בהמון סיבות. יכול להיות שהיא פשוט רוצה להניח את זה מאחוריה, שהיא מתביישת, שהיא מרגישה רע עם עצמה. יכול להיות שהיא לא יכולה להתמודד עם ההתוודות. 

פטריארכיה היא אלימות. תרבות האונס היא אלימות. והדבר הכי מעצבן הוא שיש אנשים שחושבים שהפמיניזם המודרני, רדיקלי כמו שיהיה, יכול להילחם בו. אונס הוא מעשה יחידי, אלימות כלפי קורבן אחד, אבל תרבות שמעלימה מקרי אונס באינטרנט, שמעריצה ילדות בנות 14 עם פוזות מיניות, שבה גבר שעבר אונס ע"י אישה הוא מלך וסמל המאצ'ו- היא תרבות של דיכוי והשפלה. 

אלו שמנסים להילחם בפטריארכיה בדרכים מתוקנות, כמו להציע חוקים בכנסת או בעזרת הפגנות שקטות, יגלו שזה לא יעבוד. השוביניזם טבוע עמוק מאוד בחברה שלנו, ומדינת ישראל, עם חוקים שוביניסטיים, כפייה דתית ופטריוטיזם קיצוני, ממשיכה לקדם אותו- בעקיפין או ישירות, בכוונה או שלא בכוונה.   

כי פטרארכיה נגרמת מהיררכיה, ממעמדות, ממדינות, מחברה של שלטון וממשלות. עם חוקים שמפלים אותנו כבני אדם ואת השונים מאיתנו, חוקים ישנים ודביליים. פטריארכיה, כמו כל צורה אחרת של אלימות, נגרמת משלטון. כמו המלחמה, כמו הגזענות, גם השוביניזם נגרם מפוליטיקה מלוכלכת, מחברה סקסיסטית, מקפיטליזם שרואה בבני אדם כוח ניצול, ובנשים עצם ואובייקט מיני. 

אנרכו-פמיניסטיות ופמיניסטים נלחמים ומורידים שני ציפורים במכה אחת. את עול השלטון ועול ה"דמוקרטיה", שמתחזים לאנשים שמסייעים לנו ובעצם מכניסים עוד כסף לכיס. הן מורידות את חטא היהורה של היררכיות שלטוניות, את הכיסא של טייקונים וקפיטליסטים, את המלכים בשם הדמוקרטיה שאנחנו ממליכים לעצמנו. 

והן נאבקות עבור שוויון ואחדות במובן הבסיסי ביותר. חוקים לא ישנו את הפטריארכיה, הפגנות חוקיות לא יעשו את מצב הנשים טוב יותר, ומצעדים לא ישנו את תרבות האונס. שינוי ומאבק אמיתי, דורסני, שוויוני ולא אלים שיפיל את הממשלה ויחליף אותה בצדק, יבטיח חברה שווה וצודקת.  

ולגברים שמרגישים מאוימים מפמיניזם: זו לא בושה. בדיוק כמו שישראלי לא יוכל להבין את מחיר הכיבוש, שסטרייט לא יוכל להבין הומופוביה ושדתי לא יוכל להבין כפייה דתית, גם גבר לא יוכל להבין את הפטריארכיה והשוביניזם. אבל כל אחד מאיתנו, בעל ראש צלול, יכול להבין שמה שקורה כאן הוא לא נכון ולא מוסרי. הפמיניזם לא נלחם נגד גברים, הוא נלחם לצידם, ואנרכיזם פמיניסטי נלחם בשביל עולם טוב ושוויוני יותר, ולא בשביל עליונות מגדר אחד על האחר. 

אז- בפעם הבאה שזה קורה, אל תהיי אדישה. אתה יכול להילחם בזה. את יכולה לומר להם שהם טועים. אתה יכול להסביר להם שיש לה את הזכות המלאה להחליט עם מי, עם מה, ולמה. את יכולה לצעוק, לדחוף להם את האמת לגרון. קצת מאבק לא יפריע לאף אחד.