הקיר הרביעי

"מה חשבתם לעצמכם? שהפלסטינים יישבו בשקט לעד? באמת חשבתם שישראל תמשיך בשלה והם ירכינו ראשיהם בהכנעה? ככה חשבתם? אתם מכירים הרבה דוגמאות בהיסטוריה שכך היה? דוגמה אחת שכיבוש ברוטאלי נמשך בלא התנגדות? הרושם הוא שככה חשבתם. שאם לא כן, ודאי היה עולה כבר מזמן לחץ ציבורי לנהוג אחרת. אבל ישראל שקעה בדממת המוות שלה, חושך על פני תהום, ועכשיו היא שמה פני מופתעת. היא הצביעה ימין, לאומנות, גזענות ומשיחיות, ועכשיו היא שמה פני נעלבת. ומה היא כבר ביקשה? קצת שקט, שיניחו לה כבר עם הכיבוש הזה, שאין לה כל קשר אליו, ושההתנגדות לו היא פגע טבע. עכשיו התעוררה היפהפייה הנמה לרעש הדקירות והדריסות, ומבעד לקורי השינה היא שואלת: איך זה קרה? איך הם שוב מעוללים לנו את זה?

אי אפשר לבוא בטענות לישראלים, הם היו טרודים בדברים אחרים ולא ידעו כלום. חתונת בר רפאלי העיקה מאוד וכמותה מה שמתרחש ב"אלנבי 40". אפילו מחאה היתה כאן — מחאת הסרדינים מכסה על שתיקת הכבשים. הישראלים לא ידעו בדיוק מה קורה שם, מעבר להררי החושך, חצי שעה מהבית, ובעיקר לא רצו לדעת. התקשורת התמסרה בחדווה לרצונם. היא העלימה מהם את פשעי הכיבוש — זה לא מביא רייטינג. גם דיוקנו של פלסטיני כבן אדם לא מוכר עיתונים. היא מעולם לא סיפרה מה הם עוברים שם ומה באמת הם רוצים. היא הסתפקה בהסחה, הסתה ותעמולה. זה משתלם יותר.

הפוליטיקאים הבטיחו שיהיה בסדר, הרבנים הסיתו, המתנחלים הציתו, העולם כולו נגדנו, ורק הניחו לנו בשקט. ואז, כרעם ביום בהיר, מבעד לתכלת השמים, נחתו עלינו הצעירים האלה עם הסכינים השלופות והרצח בעיניים וטרפו הכל. הלך השקט, הלך הביטחון, הלכו העסקים, הלך על חלום הג'יפון, וגם עתיד הנופשון לוט בערפל.

הממשלה אומרת שזה בגלל דאעש והשמאל אומר שזה בגלל שאין "תהליך". הפרשנים לענייני ערבים — הפלג הדרומי של השב"כ ואמ"ן — אומרים שזה בגלל ה"הסתה", וחכמי הביטחון מדקלמים, כהרגלם, שצריך להיכנס בהם. כולם מסכימים שזה הכל בגלל הערבים, שרק נולדו להרוג. ומבעד לערפל המטמטם הזה אבד הקשר למציאות.

בינתיים נהפכה ירושלים לבירת אפרטהייד. אין עוד עיר מקפחת, מנשלת, אלימה ומתגרה כמותה, בזמן שראש העיר, ניר ברקת, חמוש באקדחו, האיש שאשם במידה רבה בנישול ובקיפוח בעירו, מסית נגד שליש מתושביה — תופעה בל תיאמן לכשעצמה.

ואתם חשבתם ש–300 אלף תושבים יקבלו זאת בהכנעה? שהם יראו את המתנחלים פולשים לבתיהם, את העירייה מונעת מהם מינימום של שירותים וגובה מהם מקסימום של ארנונת שווא; את הכובש שולל בשרירותיות את תושבותם כמו היו מהגרים בעירם, ואת כנופיות הנערים היהודים מכות אותם בכיכר החתולות לעיני השוטרים — וימחלו? שצעיר שגדל במציאות הזאת — השכונה שלו היא סווטו ולידה אלכסנדרה — יעביר את חייו בהדחת כלים ובבניית בתים ליהודים בלי סיכוי לצאת מהגטו?

באמת חשבתם שההתגרויות של הימין בהר הבית יעברו בשקט? ששריפת משפחת דוואבשה ועוד יותר מכך דברי השחץ של שר הביטחון, שישראל יודעת אבל לא עוצרת — יעברו גם הם בלא תגובה? שככה יישרפו ילדיהם, חסרי מגן, ישראל לא תעניש איש, והם ישתקו? שהמענה לכל זה הוא עוד מאותו הדבר: נהרוס, נעצור, ננשל, נדכא, נענה ונהרוג עוד יותר — ויבוא לציון (היהודית) גואל? באמת יש מישהו שמאמין בזה?"

הפעם, בפעם הראשונה, אני כועס. מה שהיה עד לפני כמה ימים חלק מהמלנכוליה של הזמן האחרון, העצבות שפולשת לכל מקום, הפך לכעס שלי על כל דבר שזז. אז זו פריקה מסוימת. בא לכם לשמוע על מה אני עצבני? 

בראש ובראשונה, אני כועס על הפלסטינים. תחת משטר וכיבוש זר, ההודים הצליחו להתמרד נגד הבריטים; תחת משטר אפרטהייד גזעני ומפלה, השחורים בדרום אפריקה הצליחו להשתחרר מהכבלים שלהם ולהפיל את הממשלה; מרטין לות'ר קינג והאפרו-אמריקאים הצליחו להילחם נגד המשטר הגזעני של היורו-אמריקאים וניצחו לבסוף; בבורמה, בפיליפינים, במאבק האנרכיסטי- כל המאבקים המוצלחים האלו נעשו בלי טיפה אחת של דם שנשפכה חוץ מדמם של הקורבנות. עם תנועה אידיאולוגית חזקה כמו התנועה הפלסטינית, היינו מצפים למאבק לא אלים ענק למען שחרור השטחים הכבושים. במקום זאת, קיבלנו התקוממות עממית ולא מאבק; ימי זעם ולא הפגנות פציפיסטיות; ודם שנשפך בהמוניו מכל כיכר, בית, בניין וחדר. 

עם המאבק הלא-אלים הנכון, העולם היה מסתכל על הסכסוך בדרך יותר שונה: הוא היה רואה את המאבק הלא אלים של הפלסטינים לשחרור ועצמאות מול השימוש האלים של צה"ל בנשק. כרגע, העולם רואה את זה כבלאגן אחד גדול של כוחות חמושים ששועטים בכפרים פלסטיניים, של פיגועים בכל עיר שנייה במדינה, של סכינים ורובים, של אוטובוסים של אגד וג'יפים צבאיים, של מטעני חבלה ופצצות עשן. פאזל ענק ומבלבל של אלימות ומוות ששוטף מדינה אחת, 8 מיליון, בצונאמי של ייאוש. 

אני כועס על האנרכיסטים הישראליים. כמו שהיינו מצפים למאבק פלסטיני לא אלים, כך גם ציפיתי למאבק אנרכיסטי לא אלים שישתמש ברגעים הקשים האלו בשביל להציג את השאלות הקשות באמת- כוחות משטרה וצבא הוצבו בכל בית ספר, בכל בניין, בכל רחוב, בכל עיר, ועדיין אנחנו שומעים על פיגועי דקירה, על פיצוצים ועל יריות. האם הם באמת יכולים להגן עלינו? האם מוסד המדינה הזאת על כל מבניו וחוקיו יכול להגן עליי, האזרח התמים, מהמחבל? במקום זה, קיבלנו צעדות טיפשיות בחסות מפלגות כמו חד"ש, ובהן מדי פעם יכולנו לראות את סמל האנרכו-קומוניזם מבצבץ לשנייה אחת. נו באמת! 

אני כועס על הדת. אני כועס על המטיפים המוסלמים שקוראים להם לצאת לרחוב ולדקור עוברים ושבים, ואני כועס על הדת שהנחילה לנו את הבלעדיות על השטח והאדמה. אני כועס על הפסוקים שלהם שמלאים בגזענות ובשנאה, וכועס על הפסוקים שלנו שמלאים בכעס ובשנאה. רוצים לשמוע משהו? האלוהים ששלח אתכם להתפוצץ בתוך אוטובוסים, לדקור הומוסקסואלים במצעד הגאווה, לתקוף נער בן 13, ליזום לינץ' ציבורי- הוא לא אוהב אתכם, הוא לא מעריך אתכם, ולא אכפת לו ממכם. הוא שונא אתכם. למעשה, אלוהים שונא את כולם. 

אני כועס על המשטרה ועל הצבא. כששיכור מתנודד מוציא סכין מהכיס ודוקר שיכור אחר במסיבה בגלל סיבה זו או אחרת, המשטרה אוזקת אותו (לעתים באלימות, אני מודה), מקריאה לו את זכויותיו, זורקת אותו לניידת ומסיעה אותו למעצר, משם הוא יזכה לכתב אישום, עורך דין, משפט הוגן, ואם נאשם- לכלא, שם ישלם את חובו לחברה, כביכול. החברה הדמוקרטית עאלק מראה את הפנים האמיתיות שלה כשמול עשרות שוטרים חמושים ודרוכים, ולקולם המשולהב של אספסוף גזעני, שוטרים וחיילים יורים פעם אחר פעם במחבלים שהיו לבד ולא היוו איום. 
חשוב להבהיר: אין לי טיפה של רחמים כלפי אנשים שלוקחים את החיים של אנשים אחרים, מכל סיבה. אבל מדינה שמנופפת סתם כך בדגל הדמוקרטיה המדומיינת היא אותה המדינה שמכופפת את החוקים לפי מה שנוח לה. במקום לפתוח באש מיותרת ואלימה על אנשים שלא מאיימים על אף אחד, בסביבה מוקפת אנשים חמושים, השוטרים צריכים להמשיך לדבוק בדמוקרטיה המדומיינת שלהם ולבצע מעצר- ומשם למשפט. אבל הם פשוט פותחים בירי. איך אני, כאזרח, אמור להרגיש אם בניגוד לחוקי הפתיחה באש, בניגוד לחוקים הדמוקרטיים ובניגוד לזכויות שלי- יורים באדם רק כי הוא רצח מישהו על רקע לאומני?

אני כועס על הפוליטיקאים הישראליים שמשתמשים באלימות הלא נגמרת בשביל לקדם את החוקים הפשיסטיים ביותר שהמדינה הזו ראתה מעולם. אני כועס שהם משתמשים בזעם של הציבור בשביל להוביל אותנו צעד אחד נוסף לעבר טוליטריות. ההצעה של מירי רגב לשלילת זכות המשפט ועורך הדין ממחבל הוא עבירה על הזכויות העלק דמוקרטיות של המיעוט המדוכא בישראל, ובמציאות שבה מספיק לקרוא "מחבל!" ברחוב וכבר אתה נעצר במקרה הטוב ונורה במקרה הרע- זו עליית מדרגה נוספת בהפרת זכויות האדם. אבל החוק הפשיסטי באמת של השבועות האחרונים חייב להיות הצעת החוק שמציעה חיפוש גופני באדם בלי שום התראה מראש. דמיינו את זה: חיפוש גופני פולשני בחולצה, בכיסים, במכנסיים, בעירום, עם בגדים ובלי בגדים, בתיק, בארנק, מתחת לכובע. אין מקום שהשוטר והחייל לא יחפשו בו. בלי אזהרה מוקדמת ועם העזרה של מערכת המעקב האזרחי הממשלתית, אנחנו צופים עלייה בהפרת הזכות לפרטיות. לא מפתיע אף אחד. 

אני כועס על האדישות. על האדישות של תלמידי בית הספר שלי, שמוקפים במצלמות אבטחה, שנכנסים לבית הספר מלווים בשוטרים ובמאבטחים חמושים שסוקרים כל אחד במבטים ושמשלימים עם מציאות מעוותת בלי לדעת שהם יכולים להילחם נגדה. על האדישות של ערבים ישראליים שלא מגנים את האלימות, ושלא מבינים שהדרך לחופש מתחילה בהתוודות ובכפרה. על האדישות שלכם, שנועלים את עצמכם בבתים שלכם, מונוליטים רבי קומות של בניינים גבוהים, שהדלקתם את הטלוויזיה וסגרתם את החלונות. אני כועס עליכם שלא ניסיתם לחשוב על לצאת לרחובות ולהתחיל את המהפכה מבפנים. אני כועס עליכם, כי אני צמא למאבק.