והפעם, Do The Evolution של פארל ג'אם עם קליפ מרתק ואופטימי.
לאבא שלי יש אקדח. הוא שחור ומבריק. יש לו פאוץ' ונרתיק משלו שמתחבר לחגורה, ככה שאפשר ללכת ברחוב כאילו כלום, ולהמתין לרגע שהוא יוכל לשלוף אותו, לכוון וללחוץ על ההדק. ביום, כשהוא יוצא מהאוטו, הולך ברחוב, עושה קניות, מברר דברים בבנק- האקדח של אבא נצור ומוכן לאקשן.
אבא לא לוקח סיכונים. בלילה סוגרים את החלונות ואת הדלת, יש קבוצת ווצאפ של האיזור למקרה של, ולי במגירה יש את האולר. בבית הספר הוא מברר שיש שלושה מאבטחים בכניסה ולא שניים, כי שניים זה לא מספיק. בגן השעשועים, בצהריים, אחותי הקטנה הולכת לשחק והוא יושב על הספסל וסוקר במבטיו אחרי כאפייה וגלביה, זרים עם תיקים שחורים, מבטא שונה. "אם יש ספק אז אין ספק", הוא אומר לי כשהוא סוקר במבטו גבר שחור שמעשן סיגריה באיטיות, ונותן למוזיקה מתוך האייפון שלו לבקוע לתוך האוזניים. הגבר מסתלק אחרי כמה דקות ואבא נושם לרווחה. אם אין ספק, אז אין ספק.
"לכל האבות יש אקדח", אבא אומר, "אבל לא כולם אמיצים מספיק בשביל להוציא אותו." אבל אבא שלי אמיץ וגיבור. לא צריך את המשטרה בחיוג מהיר כשלך עצמך יש את הכוח להרוג בידיים. מספיק קליע אחד-שניים לאזור רגיש, והבן זונה כבר על הרצפה.
אבא לא שואל יותר מדי שאלות. בשמונה בערב מתיישב מול הספה במכנסי בוקסר של דלתא ומדליק את חדשות 2 (גם הם שמאלנים, אבל עדיף בהשוואה לחדשות 10), מביט במעשים של היום. הכותרות זועקות על פיגוע בשכונה מסוימת; "יא אללה, תראה מה זה", הוא מסנן, "אתמול הייתי שם. מחר אני אמור להיות שם. חבר שלי, אח שלי, סבא שלי, המוכר, הקונה, הטכנאי, האינסטלטור גם שם." ככה זה כשישראלי מכיר ישראלים אחרים, בסופו של דבר יהיה את החבר שהיה ליד הפיגוע, שראה מהחלון את הגופים שמתקוטטים, אחד מחזיק סכין בידו, ששמע את היריות מרחוק ושהריח את הריח של גופות מרקיבות של 1 אחר הצהריים בסמטה ירושלמית.
ואבא לוקח אותנו ביום שבת לבקר בכותל, כי צריך להראות נוכחות. אימא כועסת על אבא ואומרת שהוא ילדותי, אז היא לא באה- אבא לוקח אותנו וזהו. הדרך מלאה באנשים שוויתרו באמצע הדרך, בדיוק נסעו על הכביש, בדיוק רצו להתחבר לבירה; אבל אז קיבלו הודעה בווצאפ, הייתה התראה באפליקציה, הייתה אזעקה, אימא צריכה תיקון, קראו להם מהעבודה. הדרך לאזור מלחמה קדוש רצופה באלו שהקונספט, המקום, הביקור, ה"להראות נוכחות" הזה חשוב להם, אבל החיים שלהם חשובים יותר. אבל הנה אנחנו באוטו לבן, קטן וישן של פג'ו, עולים על הכביש בדרך לבירה.
הסמטאות של העיר ריקות מתושבים, ומדי פעם עוברים מג"בניקים, דתיים, ערבי מזדמן. כל אחד מהם גורר אחריו את מבול המבטים המפחדים, המבועתים מהאפשרות שהאישה בחיג'אב תוציא את הסכין, או שהגבר שמדבר במבטא באוטו יעלה עלינו אחד-אחד. בקו התפר שבין העיר העתיקה לרובע המוסלמי, אפשר לראות מלמעלה ילד בן 17 רכון ושעון לעבר הקיר, וחייל מבוגר ממנו בשנה מרפרף על פני גופו, מחפש בכיסים. לאחר מכן מגיע חייל נוסף ואז עוד אחד. אנחנו נכנסים לכותל, אבא אומר תפילה, עושים סלפי ומתקדמים בחזרה למכונית. בחצי הדרך מתקבלת התראה על פיגוע בחברון.
לאבא יש אקדח, כמו כל האבות. ועכשיו, יותר ויותר אבות מוציאים את האקדחים שלהם מעליית הגג. הם נושפים מעל הקליעים את האבק ונזכרים בימים מהצבא, מחדשים את הרישיון, מהדקים את האחיזה. ההדק לא זר להם, הם השתמשו בו המון, פעם. לאבא יש אקדח, כמו כל האבות. וכמו כל האבות, גם הוא סובל בכל רגע שהוא נאלץ לסחוב אותו איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: