הקיר הרביעי

ראשית, אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים הכאובים אצלי. אני יכול להתמודד עם בגידה של חברים או עם חוסר מוטיבציה אצל השותפים שלי למאבק, עם מה לא? אבל קונפורמיזם פוליטי מטריף את דעתי. חוסר היכולת לחלום מעצבן אותי. ומה הדבר הכי גרוע? אי–החתירה למשהו גדול יותר ומרשים יותר ממה שהריאל–פוליטיק מציע לך. כה עצוב שמבין הדברים היחידים שעוד נותרו לנו תחת השלטון הטוטאלי (לפי הגדרתו של מישל פוקו), היכולת לחלום ולקוות למשהו טוב יותר ממה שמציעים לך, במסגרת אותו שלטון, נפסלת גם אצל הפעילים הרדיקליים. אנחנו, האנרכיסטים, כבר התרגלנו לשמוע אמירות בסגנון: "מה, כיצד אתם מתנגדים ללאומיות הפלסטינית? מי אתם בכלל? זה פריביליגיוני מדי להראות להם מהי הדרך! יש להם זכות להגדרה עצמית! אם הם רוצים מדינה, אז שתהיה להם מדינה! מגוחך לדבר על אוטופיה אנרכיסטית שאולי לא תתממש בכלל!". או לחילופין: "האוטופיה שלכם היא רעיון נחמד אך היא לא תתקיים בזמן הקרוב, ואולי אף לא תתקיים כלל, ולכן עליכם להצביע בבחירות/לתמוך בממסד/לשלם מסים/לשרת בצבא/ללכת לעזה (סמנו את הרלוונטי לגביכם) וכו'". אך מה באמת מסוכן בשיח הזה? הסכנה הגדולה היא שאם דורשים מהשלטון דברים מסוימים שהוא עשוי להציע לך, תמיד נתקעים בתוך המבוי הסתום של הרפורמיזם. מהפכה יכולה לבוא רק מתוך זיקה למשהו כביר, זיקה לעולם חדש, אחר – לא מתוך הסכמה עם המצב הנוכחי. האם חשבתם על כך שרוב הנורמות שנראות בימינו כה שגרתיות בעולם המערבי (כמו יום עבודה של 8 שעות, חופשות מחלה, איסור על עבדות ילדים וכד') הן תוצאה של הקרבה במסגרת מאבק עצום ומרשים בעל דרישות "לא ריאליסטיות" ו"מנותקות מהמציעות"? האם האנרכיסטים שדרשו בסוף המאה ה– 19 יום עבודה של 8 שעות דרשו רק את זה ותו–לא? ברור שלא. האם התנועה הנשית בספרד של שנות ה– 30 דרשה רק את הזכות של נשים לעבוד בשווה לגברים? גם לא. מאחורי כל הישג, זכות או חוק ליברלי קטנטן מסתתר מאבק עצום עם דרישה ל"בלתי אפשרי", לעולם חופשי.

חשוב לדרוש מֵעֵבֶר! זוהי זכותו הטבעית של כל אדם חופשי. האם אני תומך ברצון הפלסטינים למדינה פלסטינית? ממש לא, כי אני יודע באיזה עוול לעמלים ולמעמדות הנמוכים בפלסטין זה כרוך. מדוע עלי לתמוך במאבק מנשל, מדכא והורג? אני רוצה ודורש חירות ורווחה לעמלים הפלסטינים! לא פחות מזה. אני כן אתמוך במאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש והציונות, גם אם אני חש שהם טועים בבחירתם וחותרים למדינה פלסטינית, אך אני כן אדרוש בו–בעת רק את המקסימום, ואני אעזור לאותם כוחות מהפכניים שגם כן חותרים למקסימום הזה. האם אני תומך בחוק המדיני לשכר מינימום של 30 ש"ח לשעה? ברור שלא, כי אין חוק "טוב" (במיוחד במסגרת חוקיה של היישות הקולוניאלית "ישראל"). חוק משמש תמיד לצורכי משטור (גם אם יש לו השלכה "חיובית" בטווח הקצר), ותמיד היה זה כך. אך במאבק העובדים אני אדרוש את ביטול הכסף, אדרוש רווחה לכולם, אדרוש לשלם את המינימום ישירות מכיסם של הטייקונים, אך לא כתוצאה מחוק "טוב"! הדרישה היא תמיד מקסימלית, ולא אחרת. ואם כבר חוק, אזי רק במסגרת המאבק הממשל ייתן לנו את המינימום, אבל רק בעקבות הפחד הגדול שלו מהמקסימום!

פוליטיקאים מכל הנישות מאכילים אותנו ב"ריאל–פוליטיק" או בחוקים "טובים". הם רוצים שאנו נפסיק לחלום, שנפסיק לדרוש עולם חדש! הם רוצים רק סטטוס–קוו. הם רוצים אותנו עדר שותק וצייתן שפוחד מכל פעולה, "חוקית" או "לא חוקית", במסגרת המדינית. אבל לא, אנו האנרכיסטים נמשיך בדרכנו, כי כפי שאמר האנרכיסט הספרדי הידוע בּוּאֵנָוֶנְטוּרָה דּוּרוּטִי: "אנו נושאים עולם חדש בליבנו".