הקיר הרביעי

עדי (שם בדוי) היא מכרה שלי מלפני כמה שנים כבר. לאחרונה היא יצרה איתי קשר וסיפרה לי את הסיפור של מה שעובר עליה בתקופה האחרונה, ואני חייבת לשתף אותו איתכן. לא כי אני חושבת שמישהי מכן תוכל לעזור, אלא פשוט כי הסיפור הזה כל כך הזוי ומטורף ואבסורדי, שאני מרגישה שאם אני לא אספר אותו אני אשתגע.

הכל התחיל לפני כמה חודשים כשעדי פגשה בחור צעיר בעל מראה סימפטי בשם דוד. דוד סיפר לה על הקשיים שהוא חווה בבית, שהגיעו עד לרמה של התעללות של ממש בו מצד המשפחה שלו, שהביאה אותו למצב שהוא נאלץ לברוח מהבית והגיע למצב של מחוסרות דיור.

לא בלי חשש, בכל זאת בן אדם זר, עדי החליטה להכניס את דוד לבית שלה ולארח אותו, עד שהמצב ירגע קצת. עבר שבוע, ודוד התחיל להשתנות. בהתחלה זה היה בדברים ממש קטנים ולא משמעותיים, גרב זרוקה בסלון פה, רעש בלילה שם... עדי לא יחסה חשיבות מיוחדת. עבר עוד שבוע והמצב התחיל להיות בלתי נסבל. דוד התחיל להתנהג כאילו הוא בעל הבית ולא אורח, וכאילו שעדי היא המשרתת שלו.

כשעדי התעמתה איתו על העניין, הוא ענה לה שאין לו מושג על מה היא מדברת ושהיא גרה בבית שלו והיא בעצמה האורחת. בלסת שמוטה, עדי הקשיבה לדוד כשהוא סיפר לה שהמשפחה שלו בנתה את חיפה ושכל הרחוב הזה היה פעם שלהם, ולכן הדירה בעצם שייכת לו, לדוד, מתוקף הירושה, ושיש לה מזל שהוא נותן לה לגור בדירה.

בלית ברירה, עדי התקשרה למשטרה וביקשה שיבואו להעיף את הפולש החצוף מהבית שלה. הגיעו שני שוטרים, ועדי ניסתה להסביר להם את המצב, בזמן שדוד צורח דברים ברקע. לתדהמתה, השוטר הראשון סירב לפנות את דוד בכוח מהדירה שלה, ואפילו הסכים עם דוד שהדירה בכלל שייכת לו. כשהיא מחתה ואמרה לו שהיא חיה באותה הדירה כבר עשר שנים ושיש לה הוכחות שהדירה שייכת לה בטאבו, הוא אמר לה שגם אם כלב גר במלונה עשר שנים, זה לא אומר שהיא שלו, כי המלונה היא של הבעלים.

לא מאמינה למשמע אזניה, עדי נאלצה להקשיב לשוטר השני, המתון מבין השניים, כשהוא הסביר לה שהוא מבין את המצוקה שהיא חשה, אבל בלי פשרות שום דבר לא עובד בחיים. הפשרה שהשוטר השני הציע היתה שמאחר ששניהם טוענים שהדירה שלהם, אין ברירה אלא לחלק את הדירה לשניים. "רואה את הקו הזה בבלטות?" הוא הצביע על הרצפה, "כל מה שמימין, חדר השינה הגדול, המטבח וחצי מהסלון, של דוד. כל מה שמצד שמאל, חדר השינה הקטן, המחסן וחצי סלון, שלך. תסתדרו. מה אתם ילדים קטנים?".

מהר מאוד התבהר לעדי שהיא נפלה קרבן לתרגיל עוקץ ושהשוטרים המושחתים שהגיעו אליה היו למעשה חברים של דוד, שסיכמו איתו מראש שהם יעזרו לו להשתלט על דירה משלו. ברגע שהשוטר השני סיים לדבר הוא הסתלק יחד עם חברו, ואז התחיל הסיוט האמיתי. דוד נהיה אלים והתחיל לזרוק את הדברים של עדי מהצד "שלו" של הדירה לצד "שלה" ולמדרכה בחוץ. כאילו לא הספיק לו, הוא קבע שגם הסלון וחדר השינה הקטן שלו, והשאיר את עדי עם המחסן. את זה הוא הצדיק בכך שהיא סירבה להצעה הנדיבה של החבר השוטר שלו לחלוקה הוגנת של הדירה.

כרגע עדי מיואשת, אבל היא יודעת שאם היא תברח מהדירה אפילו ללילה היא תחזור למנעול מוחלף והיא תאבד את הבית לנצח. ישנה על מזרון יחיד במחסן, כשחצי מהדברים שלה על המדרכה בחוץ, היא נאלצת להתמודד עם השגעונות היום יומיים של השותף שנכפה עליה בניגוד לרצונה, והשתלט לה על הבית ועל החיים.

כ"ט בנובמבר שמח.