הקיר הרביעי

כל יום הוא עולם חדש. 

אחד אחרי השני, במיטות זוגיות, במזרני צבא, מתחת לשמיכות בכל הצבעים, מתעוררים בני אדם לבוקר חדש. הם צופים בשחר עולה צובע שמיים אפלים בצבעים של אדום, ורוד וצהוב ומביטים בשעה שקרני אור עוברים דרך אגלי טיל. 

ביוון, ההמונים שיצאו לרחוב בלילה שלפני מקובצים בפינות הרחוב, בשולי הסמטאות, בבתי חברים- את הלילה הארוך בילו בהתעמתויות, בצעקות, בהפגנות, בנשיאת שלטים. את גופם הקדישו למאבק בלילה של צמיחה גופנית ומנטלית. חלקם קמים בכאב בשעה שהם מביטים בחבורות על גופם מאלות של קלגסים ומכלים של משטרה, זרנוקים וכדורי גומי, רימוני עשן וגז מדמיע. החבורות האלו לא ישנו דבר. כאב הוא זמני וניצחון נבנה על כאבם של אלו שמקדישים את עצמם לחופש ולחירות לכל. האדם מבחוץ היה רואה אותם כסובלים מפסיכוזות, זקוקים לטיפול. הם מביטים בגופם באהבה ובתוצאות מעשיהם, ויודעים: הבוקר התקרבנו צעד אחד נוסף לקראת שחרור לכל. 

בצ'ילה, שבתו הפועלים ממלאכתם. הממשלה הורידה את שכר המינימום לשפל חדש, ריפדה את כיס הטייקונים והאמידים. זו השביתה הראשונה כבר שנים רבות. בשעות הערב המוקדמות פסקו כל פועלי מפעל אחד מעבודתם: לאחר שלוש שעות, פסקו כל המפעלים במערב המדינה. בשעה תשע בערב, כבר סיקרו החדשות את השביתה הספונטנית: היא ניצתה במהירות, והחלה מכלה כל דבר סביבה. השובתים התקבצו בכיכרות הערים לנשיאת נאומים, צעיקת סיסמאות. המון משולהב ניצת בלהטם של נואמים שבערו בתשוקה לשינוי, ולאט לאט התקבצו במקום גם שליחי המשטר: הם דרשו את פינויים של המפגינים, בחזרה לשגרה, בחזרה ללילות קצרים ולחלומות יפהפיים שנקטעים באיבם בגלל שעת קימה- חייב לתפוס את הרכבת לעבודה, חייב למהר ולהגיע בזמן. במקום זאת, קמו הפועלים והפועלות, נשאו את העיניים למגדלים הגבוהים של עוד חברת ביטוח, מזון מהיר, כבלים ושידורי טלוויזיה, ריהוט, משרדיו של טייקון שעשה עסקיו בהפרטה ובהלאמה, עורכי דין מנופחים- והבין מי האויב. "המילה רדיקלי אין פירושה קיצוני," הם זעקו, "מקורה במילה ראד, בלטינית- שורש". ולכן הם רצו ברחובות, אל תוך בניינים ורבי קומות, חנויות מזון מהיר וכספומטים, קניונים, כל אותם שלוחות של מפלצת התיעוש, והחלו נלחמים נגדם מלחמת חורמה באישון הלילה. אלו שהתחמקו מיד המשטרה חזרו לביתם, מלווים בחבריהם ובאחיהם, וישנו שנת ישרים בשעה שהשמש זרחה מעל. 

כי כל יום הוא עולם חדש וטוב יותר, וכל יום עד עכשיו היה יום נגנב. הוא נגנב על ידי תאגידים קפיטליסטים ופוליטיקאים מושחתים, אנשי צבא ומשטר, אנשי ריב ומדון, שליחי בית שמאי. אבל אנחנו יודעים טוב יותר: וכל לילה שבו אנו ישנים שנת ישרים לאחר ניצחון פעוט וקטן, הוא לילה שבו יום אחד חוזר אלינו.