יש המון שירים שאהבתי לאחרונה. במקום לבחור רק אחד, החלטתי לפזר אותם לאורך הפוסט.
***
"בכל מקום שבו עלול המוות להפיתענו, יבורך בואו, בתנאי שקריאת הקרב שלנו תגיע לאוזן כרויה, יד אחרת תושט לאחוז בנשקנו, ואנשים נוספים יהיו מוכנים לפזם את המנוני הלוויתנו בנגינה הקצובה של המקלע ובקריאות-קרב חדשות של מלחמה ונצחון."
המיתוס הקובני מספר שכאשר חיפשו בתיק של ארנסטו, הם מצאו את הספר של טרוצקי. הוא היה אחד ממנהיגי הצבא האדום הבולשביקי, שנלחם במהפכה עקובה מדם ומלאת רציחות בצאר ניקולאי בשיא המהפכה הרוסית. לאחר שהוגלה מברית המועצות, סטלין עדיין פחד שטרוצקי יהווה איום על שלטונו, לכן אירגן אזרח ספרדי בשם רמון מקארדר - סוכן סמוי של הנ.ק.ו.ד, המשטרה החשאית - שהגיע אל ביתו של טרוצקי במקסיקו סיטי בתואנה שרצה להציג לו מאמר שכתב, והכה בראשו בחוזקה, פעם אחר פעם, בדוקרן קרח. השומרים שפרצו אל החדר מצאו את טרוצקי המתבוסס בדמו, מעליו רוכן המתנקש, וטרוצקי אמר:
"אל תהרגו אותו. לאיש זה יש סיפור לספר."
אמר ומת. גם ארנסטו, שהעריץ את טרוצקי, מת בצורה רומנטית. הוא הגיע לבוליביה, אחרי שגורש מקובה בבושה, בסתיו 1966. אחרי שורה של מפלות בלוחמת גרילה למען מהפכה בבוליביה, הוא נתפס על ידי הצבא, הובא להוצאה להורג. מילותיו האחרונות היו, כמו גיבורו, מלאות מהפכנות רומנטית.
"אני יודע שבאת להרוג אותי. תירה כבר, פחדן, אתה בסך הכול הולך להרוג בן אדם."
פעם יצא לי לחשוב קצת על מילים אחרונות. מילותיו האחרונות של איינשטיין, לדוגמא, לא ידועות לנו עד היום. הן נאמרו לאחות בית חולים בגרמנית נמרצת, מהירה, והיא ידעה אנגלית בלבד.
אני מאמין שאיינשטיין חשב על המילים האחרונות שלו המון. האמין שזה יהיה משפט שיסכם את כל התקוות, האמונות, הציפיות שלו מהמין האנושי לאחר מותו, ב4-5 מילים. אם האחות הייתה גרמניה, מה היה קורה? האם כמו צ'ה, סטיב ג'ובס, גנדי, אנשים היו נושאים אותן על חולצות טריקו, בהפגנות, משתמשים בו כסטטוס לעוד רשת חברתית? ובנוסף - מה אנחנו צריכים ללמוד מהעובדה שהדבר היחיד שעמד בינינו לבין המילים האחרונות של גדול המדענים בתקופתנו, משפט אחד שמסכם חיים של עשייה אנושית ואמונה ביכולת שלנו לשלום ולקידמה - היה שפה אנושית? אני מוצא את זה אירוני שהמילים האחרונות של אחד האנשים המלאים ביותר בידע בהיסטוריה האנושית, נמנעו מכולנו, קולקטיבית, בשל מחסור בידע.
***
צ'ה לא היה בנאדם נחמד. במהלך המהפכה הקובנית ולאחריה, הוא הביע ותיאר כמה משפטים מטרידים, ביניהם הנאתו מרצח של מתנגדים פוליטיים, שבועה לשסף את גרונו של כל שבוי שיגיע לידיו, ואמונה כי חיילי המהפכה אמורים להיות מונעים מתשוקה לרצח ולמותם של מתנגדים, שהעולם החדש אמור להיות בנוי על גופותיהם של אלפי בני אדם. המיתוס מספר על מחנות עבודה להומוסקסואלים, על הערצתו הכמעט דתית לסטלין ולטיהורים שלו, על אתוס של גיבור שמאחוריו נהרות של דם. חלק גדול מהמיתוסים האלו נכונים. אין מקום להכחישם. אבל אני מוצא את צ'ה - ויותר מזה, את האתוס של הגבורה שלו - מרתק בטירוף, בגלל כמה דברים. ראשית, התאווה להרג. הצדקנים יגידו כי צ'ה היה צריך לכבד בני אדם בהיותם בני אדם, ששנאתו לאויבים נבעה מפסיכופתיות, מתשוקה גופנית והנאה מרצח והרג. יש מקום להסכים עימם. אבל חשבו שנייה על הדוגמא הבאה: מיליציית הYPG הכורדית, שמורכבת מנשים פמיניסטיות לוחמות, נלחמת כבר שנים בדאעש ובארגוני טרור מוסלמיים בסוריה ובעיראק, ובעיקר בחבל הארץ רוז'אבה. הם מחומשות בנשק ומקיימות מאבק למען החיים, ומשחררות כפרים וערים מהידיים של המפלצת. בדרך הן מוצאות גברים עם יותר מ20 נשים, ילדות ששומשו כשפחות מין, גופות של טבח ורצח המוני. מספר היזידים והכורדים שנטבחו על ידי דאעש עולה מיום ליום - והדיווחים על "מתקפת הקואליצייה" מראים שבמקום למגר את המדינה האיסלאמית, עסוקות המעצמות, כדרכן של מדינות שחצניות, במאבק בינן לבין עצמן.
למרות ההתערבות של מדינות העולם, המעצמות הגדולות, הכורדים נותרו הדאגה הגדולה של דאעש, ובמיוחד הYPG. מסתבר שהם מפחדים. לא מהטילים, הפגזים, היריות של המעצמות, אלא מלמות בידי אישה- דבר שנחשב חטא, ולא מזכה אותם בבתולות בגן עדן. המאבק של המיליציות הכורדיות הוא לא מאבק פציפיסטי. הוא מאבק חמוש, מיליטנטי, אלים. אבל בהיעדר כל אפשרות אחרת, הוא התשובה הנכונה. במקום לתמוך בכורדים, המעצמות ממשיכות בסכסוכים בינן לבין עצמן בשעה שגופות יזידיות נערמות בהמוניהן, ופעמים רבות - מתקפות של רוסיה פוגעות בלוחמות ובלוחמים של המיליציות הכורדיות. ושלא תטעו: המאבק של הכורדים מונע על ידי יצר נקמה, יצר שנאה טהורה למפלצות של דאעש. אלו שהרגו את הילדים ואנסו את הילדות - אין להם חמלה. לפיכך, לא יטופלו בחמלה. אגב, בשטחים שנכבשים על ידי המיליציות הכורדיות באזור רוז'אבה, במקום לעמול על בניית מדינה מדכאת נוספת או לבנות היררכיה שלטונית, נוצרות אוטונומיות שמושפעות עמוקות מאידיאולוגיה אנרכיסטית קומוניסטית. אתם מוזמנים לקרוא עוד על לוחמי החופש של הYPG כאן, וכאן.
***
המאבק של הYPG, האריות של רוז'אבה ושל הPKK לאוטונומיה כורדית - הוא מאבק גרילה, מאבק שדומה מאוד למאבקו של צ'ה בקובה נגד בטיסטה. אותו מאבק נגמר ב1 לינואר, לפני 57 שנה בדיוק, כאשר בטיסטה הבין שעם הניצחון והכיבוש של המהפכה של ערים גדולות בקובה - סנטה קלרה, יגואחאי - בקרוב מאוד יכנסו המורדים גם לבירה הוואנה, והוא חמק לרפובליקה הדומינקנית. כך נגמרו 7 שנים של דיקטטורה של בטיסטה.
צ'ה גווארה היה שילוב של שני אנשים: מהפכן רומנטיקן מלא באהבה לחופש ובחופש אהבה, ואדם שהאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, פסיכופת ורוצח שלא בחל בשום אמצעי בשביל המטרה העליונה. הדרך לגיהנום שלו הייתה רצופה כוונות טובות. המהפכה הקובנית היא לא המהפכה של צ'ה, אחרי הכל, היא המהפכה של קובה ושל אנשי קובה בלבד. צ'ה זכה בזכות הכריזמטיות שלו להיות הייצוג המודרני של המהפכה, אבל המהפכנים הרומנטיקניים האמיתיים, הם אנשי קובה והלוחמים. צ'ה? הוא חצי-חצי. לעיתים מהפכן, לעיתים דיקטטור.
***
שיר שמצאתי: Killswitch Engage לקחו את Holy Diver של דיו והעבירו אותו לגרסת מטאלקור. התוצאה מגניבה.
דוד המלך הוא אחד הדמויות הכי מוכרות בהיסטוריה היהודית. הסיפורים שלו נלמדים בבתי ספר, מוזכרים בטקסים לאומיים, משמשים כאלגוריה לניצחון הקטן על הגדול. יש לו עיר, שיר, שדרות ופסל על שמו. והדמות הזו, דמות מפתח יהודית- מעטים האנשים שיודעים שהיא איננה יהודית כלל.
הסבתא של הסבתא של דוד, הייתה גם היא דמות מרכזית במיתוס היהודי- רות המואביה. רות, בת למשפחת אלימלך אשר התבוללה ועברה מיהודה אל מואב, אחד האויבים הגדולוים ביותר של העם היהודי, זכתה למגילה משל עצמה המתארת את קורותיה בהיסטוריה היהודית. ורות ודוד אינם הלא יהודים היחידים שנכנסו למיתוס היהודי: כל צאצאי שבט דן, נפתלי, גד ואשר, הגיעו מנשותיו הלא יהודיות של יעקב, בלהה וזלפה. כמה מאות אלפים מצאצאי הדורות שעברו מאז חיים היום בינינו ונקראים יהודים?
זה הדבר הראשון שחשבתי עליו שקראתי את מה שקרה עם הספר גדר חיה. למי שלא שמע: הספר של דורית רביניאן, "גדר חיה",שמתאר מערכת יחסים בין ישראלית-יהודייה לפלסטיני, נפסל מרשימת ספרי הקריאה בספרות בגלל שהוא "מעודד התבוללות". התירוץ היה שמוחות ילדי ציון הזכים רכים מדי בשביל להבין את המורכבות שברומנטיקה יהודית-פלסטינית, והספר, שמתאר בצורה מזעזעת כיצד פלסטיני יכול להיות נחמד - יכול להשפיע על בנות ישראל לצאת עם ערבים, רחמנא לצלן.
ומה שמצחיק הוא שהספר בכלל לא מעודד התבוללות. בסוף הסיפור (ספוילר אלרט), היהודייה והפלסטיני נפרדים בגלל אילוצים גיאוגרפיים וקונפליקטים עממיים (או בשפה פשוטה: לא נוח להם לצאת עם האויבים שלהם). אין שום סיום מתוק, האפי אנדינג, נשיקה בשקיעה, אין שום מצב של "באושר ועושר עד עצם היום הזה." הסיום קר, מכאיב, מעורר מחשבות.
***
כמה דברים אפשר ללמוד מהסערה סביב הספר.
הראשון הוא היחס של משרד החינוך לתלמידים. התירוץ שהתלמידים אולי ימצאו את הספר כהשראה לצאת ולהתבולל הוא דבילי, מכמה סיבות: קודם כל הוא צבוע, בגלל שבמערכת החינוך ובספרות, חלק מהספרים הנלמדים הם "החטא ועונשו", "לוליטה", "הזר" ו"אדיפוס המלך", ואף אחד לא טוען שהסיפורים יעודדו אותם לרצוח, לחשוק מינית באימא שלהם או בילדה קטנה או לירות בערבי סתם ככה. סערת הספר של רביניאן גם מלמדת אותנו משהו חשוב: שלבתי הספר יש מטרה עליונה, גדולה יותר מאשר חינוך הילדים, ושבית הספר שואף להיות מראה של המציאות במדינה. המטרה העליונה של בתי הספר היא להוציא ממנו אזרחים למופת - הם רואים את זה כמאמינים ברעיון הציוני, יהודים גאים, בנים לאומה: אנחנו רואים את זה בתור אזרחים צייתנים וממושמעים, כפופים לדוגמא, שחונכו להאמין באמת המוחלטת. מערכת החינוך היא כל כך יעילה בכך, שהמוקצים מחמת מיאוס בחברה הישראלית הם אלו שנותרו ציונים ואליטיסטים אחרי הכל, מפלגות "מרצ" ו"המחנה הציוני", אלא הנתפסים כ"שמאלנים".
בתי הספר בשנים האחרונות פועלים יותר ויותר מתוך רצון להוציא מתחת ידיהם את הדור החדש של אזרחי המדינה הציונית, שמכירים ושהתרגלו כבר לפשיזם ההולך והגובר. בזמן שחלקים מהדור הנוכחי מרימים ראשם ומבינים שאנחנו נמצאים במדרון התלול לקראת דמוקטטורה, הדור הבא יהיה דור שיפקפק בסמכות העליונה פחות ופחות: פחות חשיבה ביקורתית, לתפארת מדינת ישראל.
***
"כביש ואדי ערה, כביש מספר 65, נחסם אחר הצהריים למשך שעה קלה (יום ה') לשני הכיוונים בעקבות מהומות שפרצו באור. המהומות החלו בעקבות מותו של תושב הכפר ערערה נדים מלחם, צעיר בן 28, מירי שוטרים שבאו לבצע חיפוש בביתו. במהלך ההתפרעות נעצרו ארבעה צעירים תושבי האור. מח"ש פתחה בחקירה בעקבות התקרית."
משפחת מלחם הופיעה פעמיים בחדשות. הפעם הראשונה הייתה לפני 9 שנים ו14 ימים, ב19.1.2006, כששוטרים שפרצו לביתו של נדים בחיפוש אחר נשק לא חוקי מצאו אותו בורח עם האקדח בידו מהחלון. הם לא חשבו פעמיים,ירו בו והרגו אותו. 3 שנים לאחר מכן, השוטר שלחץ על ההדק זוכה מכל אשם.
היום, 9 שנים ו14 ימים לאחר מכן, נכנס אחיו של נדים, נשאת, לחנות מזון אורגני ברחוב דיזינגוף בתל אביב, וקנה שקית של אגוזי קשיו במחיר של 7 שקלים. כשהבין שהיה לו רק שלושה שקלים ניגש בחזרה לאזור הקשיו, שפך את תכולת השקית ויצא. בחוץ, הוציא אקדח מכיסו וירה. לפני שברח, הוא הספיק לרצוח את אלון בקל מת"א ושמעון רוימי מאופקים. נכון לכתיבת שורות אלו, הוא עדיין לא נמצא.
רבים מהמחבלים והמפגעים שיצאו אל הרחובות בגל הטרור הנוכחי, קרובי משפחתם או חבריהם הקרובים סבלו מהדיכוי ומהכיבוש. יצר הנקמה הוא שמוציא אותם לרחוב, חמושים בסכין, באקדח או על ההגה, בדרך למסע מוות. הם שליחים של הסתה ומלאכי רצח ושמד שירדו מהגיהנום בצורה של בני אדם.
בחיפוש בתיקו של נשאת, נמצא הקוראן. ספר עבה, עמוס באותיות ערביות מסולסלות, בדיו שחור. גם אני קראתי את הקוראן, בתרגומו לעברית - הערבית שלי מאוד בסיסית, לצערי (ואני עובד על זה) - ואת אותם פסוקים שנשאת מלחם, ואחמד מנאסרה, ובהה עליאן פירשו כקריאה לרצח ולמוות ולשנאה, אני פירשתי אחרת.
***
הפוסט היום היה על שלושה ספרים. שניים מהם מקושרים למוות, ואחד מהם קשור לחיים. באיזה אחד מהם נבחר- זה תלוי בנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: