הוא אדם של מידות. ארצות הברית של אמריקה, לדוגמא, נתפרה במיוחד למידותיו. גורדי השחקים, המזללות והמזון המהיר, רכבות האקספרס והמכוניות המפוארות, ערוצי מוזיקה מתועשים וכוכבי פופ עמוסים בבוטוקס - הם תמצית החברה של דונלד. הוא בנאדם של יחידות מידה, בתים בדונמים, מכוניות בכוח סוס ובקילומטראז', חשבונות בדולרים. הוא בנאדם ישיר. הוא בנאדם מנופח. הוא מונוליט ענק של צעצועים, ארוחות במקדונלדס, קפה בסטארבאקס, סדנאות יזע בסין, ידיים מדממות של פועלים בני 12.
מי שקרא את הפוסטים האחרונים שלי יודע שאני ודונלד לא חברים טובים. אני חושב שהוא הייצוג העליון של אימפריאליזם אמריקאי. אני חושב שהוא כל מה שארצות הברית מייצגת. הוא חושב שהוא המשיח של האומה, המציל של האימפריה האמריקאית. השמש זורחת לו מהתחת והשמש מתגאה שהיא זכתה בכבוד לעמוד לצידו של הסופרמן הלאומי. אבל גם אני הייתי מופתע למראה הצעד הטקטי הבא שלו בבחירות לנשיאות. אחרי קמפיין קצר וקולע שזכה לפארודיות בכל האינטרנט, בין השאר גם של ג'ימי קימל, טראמפ הבין שיש דבר אחד שכל אחד נמס למראהו: ילדים.
זה, ללא ספק, הרגע הכי מפחיד ומצחיק במירוץ לקראת התפקיד הכי חשוב בתרבות האנושית. ואם טראמפ אכן יבחר לנשיאות, מה שיכול מאוד לקרות, (המספרים נכון לאתמול, יום שבת, 17 לינואר), הרגע שבו עולות שלוש הילדות החמודות האלו לשיר למען דונלד - הוא הרגע שיזכר בתור הרגע שבו הוואקום התמלא לחלוטין. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. בינתיים, תגובת האינטרנט לא איחרה:
אומת האינטרנט אף פעם לא מאכזבת.
מחר, התשובה הסופית שלי על דונלד - ועל הטראמפ יוגנד החדשים שלו. שיהיה במזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: