בפוסט לפני קצת יותר מחודש שעסק בדונאלד טראמפ בין השאר, הייתה תגובה שטענה שאני בנאדם ממורמר. זו טענה לגיטימית. לאלו ממכם שלא מעוניינים בפריקות הרגשיות שלי, אני מתנצל; אני אעלה עוד פוסטים בקרוב מאוד, אחרי כמה ימים שלא יצא לי עקב שיקולים של בית ספר ותנועה קיבוצית. לאלו ממכם שרוצים לקרוא את השטויות שלי או שלא אכפת להם, אני מודה לכם מקרב לב. תודה.
כמו תמיד, שיר הפוסט:
והפעם, להקת המטאל הסקנדינבי TYR שתופיע בארץ בקרוב, עם השיר Hold The Heaten Hammer High.
זה התחיל בהודעה פשוטה באיוונט בפייסבוק: "חיפה עומדת ביחד לעתיד משותף", עצרת למען דו-קיום, שלום וסיום הכיבוש מול הסינימטק בחיפה. הכל היה מאורגן, הכל היה מוכן, אני עמדתי להגיע.
ואז זה קרה:
באמת? בשל הגשם ומזג האוויר הסוער?
זו לא הפעם הראשונה שאני עד לחולשה של ה"שמאל" בארץ. רובם הם השמאלנים הציוניים, כלי שרת בידיים של המדינה, הממשלה והצבא; אלו שאינם הם אוסף מביך של "אינטלקטואלים" מתנשאים. השמאל האמריקאי שורף את דגלי ארה"ב בחוצות העיר, מיליציות אנרכיסטיות נלחמות למען שוויון וסוציאליזם בכל העולם- ורק בישראל, המיטב שהשמאל האמיתי יכול לעשות הוא עבודת גמר בקולנוע, טור בעיתון, פוסט זועם. מה נסגר איתנו?
ורק לי נשאר לתהות מדי זה כבר יקרה. ב"כנופיית המקלות בגלגלים" של אדוארד אבי, למשל, קבוצה של אקו-אנרכיסטיים רואים את השממה המדברית האמריקאית היפהפייה הופכת לשפחה של ארגונים קפיטליסטיים. בתגובה, הם מפוצצים רכבות פחם, שופכים סירופ תירס לתוך מכונות ענקיות ומתכתיות שעסוקות בלהרוס כל פיסת אדמה של כדור הארץ. מתי זה כבר יקרה כאן? עשרות טייקונים ואיילי הון שואבים את המים, רוצחים את הים, חופרים באדמה וקוברים את עצמם; תחת הידיים של עוזרי הממשלה כל האדמה הופכת לבית הקברות הענק של ענקים מדושנים בחליפות וסיגר ביד, וכל מה שאנחנו עושים זה עצומות מזורגגות ברשת, איוונטים בפייסבוק, הפגנות של שלושה אנשים ומגפון.
אני זוכר את הפעם האחרונה שבאמת היה כאן מאבק אמיתי, חריף, פעולה ישירה נגד הממשלה והבנקים. זה היה ביום ראשון, ה24 ביוני 2012, בשעות הקטנות של הלילה. המחאה החברתית. עשרות אלפים יצאו לרחובות, עם שלטים, סלוגנים ומגפונים; ובמקום לקרוא נאומים טיפשיים מפוליטיקאים, במקום לשבת ולהתבכיין, הם התעמתו. המשטרה ניסתה לדכא בפעם העשרת אלפים מאבק, אבל גילתה שבשונה מהפעמים הקודמות, היה זה משהו אמיתי. גם כשנפלו ונעצרו יחידים, עשרות ואז מאות, אחרים החליפו את מקומם במאבק אמיתי. ובאותו יום ראשון, ה24 ביוני, אף שוטר לא הצליח למנוע את הניפוץ של חלונות הבנקים הענקיים.
הפעילים התחילו לצעוק "הון, שלטון, עולם תחתון", לדפוק על חלונות סניף הבנק בחוזקה. חלונות הזכוכית היפים, שרק בבוקר עברו שטיפה מקיפה, שערים צלולים לתוך עולם של משכנתא וחובות, התחילו להיסדק. זה היה יותר מסתם מעשה של סבוטאז', יותר מסתם פעולה ישירה: זה היה מסר כנה מהעם. נמאס לו מהבטחות הסרק, נמאס לו מהשטויות. במקום לדון במשא ומתן, הוא אחז בפטיש והתחיל לשבור את הקיר.
איפה האנשים שילחמו מלחמה אמיתית וצודקת? איפה האנשים שיחתכו גדרות, יניפו דגלים אמיתיים, ישברו קירות, ירססו גרפיטי, יעשו שינוי אמיתי במקום עוד פוסט חסר תועלת? איפה המאבק הצודק שלכם, איפה המלחמה שלכם בפשיזם שאתם כל כך מתגאים בה?
נהיינו עם אדיש, ללא ספק. אלו ששפויים מספיק בשביל לנטוש את הנורמות בשביל מאבק ציבורי בוודאי יסכימו. כל השאר יצקצקו בלשון ויחזרו לראות טלוויזיה.
והפעם, קצת מטאל מודרני. להקת הנו מטאל האולטרה מצליחה Slipknot עם Psychosocial.
אולי יום אחד, תרצו ללמד את הילדים שלכם על הגדרות. במקרה הזה, כל מה שאתם צריכים זה מצית.
תושיטו לו נר נשמה. ותשאלו אותו מה החלום שלו.
הם אולי יסתכלו עליכם בהבעה מוזרה. הם אולי יצחקו קצת, אולי יהיו מובכים. אבל בסופו של דבר הם יוציאו משהו. זה יכול להיות שהילדה ההיא תסתכל עליהם, שהם יקבלו אופניים חדשים ליום הולדת, שהמורה תהיה יותר נחמדה. הם יכולים לבקש ארוחה במסעדה. הם יכולים לבקש שאתם תהיו מאושרים.
תבעירו את נר הנשמה ותביטו בהם בחיוך. תגרמו להם להאמין שזה באמת, שזו מציאות.
שהחלום שלהם אמיתי.
בנשימה מהירה, בלי צל ספק, תכבו את הנר. ותשאירו את שתיכם לבד, בחדר חשוך.
והפעם, Do The Evolution של פארל ג'אם עם קליפ מרתק ואופטימי.
לאבא שלי יש אקדח. הוא שחור ומבריק. יש לו פאוץ' ונרתיק משלו שמתחבר לחגורה, ככה שאפשר ללכת ברחוב כאילו כלום, ולהמתין לרגע שהוא יוכל לשלוף אותו, לכוון וללחוץ על ההדק. ביום, כשהוא יוצא מהאוטו, הולך ברחוב, עושה קניות, מברר דברים בבנק- האקדח של אבא נצור ומוכן לאקשן.
אבא לא לוקח סיכונים. בלילה סוגרים את החלונות ואת הדלת, יש קבוצת ווצאפ של האיזור למקרה של, ולי במגירה יש את האולר. בבית הספר הוא מברר שיש שלושה מאבטחים בכניסה ולא שניים, כי שניים זה לא מספיק. בגן השעשועים, בצהריים, אחותי הקטנה הולכת לשחק והוא יושב על הספסל וסוקר במבטיו אחרי כאפייה וגלביה, זרים עם תיקים שחורים, מבטא שונה. "אם יש ספק אז אין ספק", הוא אומר לי כשהוא סוקר במבטו גבר שחור שמעשן סיגריה באיטיות, ונותן למוזיקה מתוך האייפון שלו לבקוע לתוך האוזניים. הגבר מסתלק אחרי כמה דקות ואבא נושם לרווחה. אם אין ספק, אז אין ספק.
"לכל האבות יש אקדח", אבא אומר, "אבל לא כולם אמיצים מספיק בשביל להוציא אותו." אבל אבא שלי אמיץ וגיבור. לא צריך את המשטרה בחיוג מהיר כשלך עצמך יש את הכוח להרוג בידיים. מספיק קליע אחד-שניים לאזור רגיש, והבן זונה כבר על הרצפה.
אבא לא שואל יותר מדי שאלות. בשמונה בערב מתיישב מול הספה במכנסי בוקסר של דלתא ומדליק את חדשות 2 (גם הם שמאלנים, אבל עדיף בהשוואה לחדשות 10), מביט במעשים של היום. הכותרות זועקות על פיגוע בשכונה מסוימת; "יא אללה, תראה מה זה", הוא מסנן, "אתמול הייתי שם. מחר אני אמור להיות שם. חבר שלי, אח שלי, סבא שלי, המוכר, הקונה, הטכנאי, האינסטלטור גם שם." ככה זה כשישראלי מכיר ישראלים אחרים, בסופו של דבר יהיה את החבר שהיה ליד הפיגוע, שראה מהחלון את הגופים שמתקוטטים, אחד מחזיק סכין בידו, ששמע את היריות מרחוק ושהריח את הריח של גופות מרקיבות של 1 אחר הצהריים בסמטה ירושלמית.
ואבא לוקח אותנו ביום שבת לבקר בכותל, כי צריך להראות נוכחות. אימא כועסת על אבא ואומרת שהוא ילדותי, אז היא לא באה- אבא לוקח אותנו וזהו. הדרך מלאה באנשים שוויתרו באמצע הדרך, בדיוק נסעו על הכביש, בדיוק רצו להתחבר לבירה; אבל אז קיבלו הודעה בווצאפ, הייתה התראה באפליקציה, הייתה אזעקה, אימא צריכה תיקון, קראו להם מהעבודה. הדרך לאזור מלחמה קדוש רצופה באלו שהקונספט, המקום, הביקור, ה"להראות נוכחות" הזה חשוב להם, אבל החיים שלהם חשובים יותר. אבל הנה אנחנו באוטו לבן, קטן וישן של פג'ו, עולים על הכביש בדרך לבירה.
הסמטאות של העיר ריקות מתושבים, ומדי פעם עוברים מג"בניקים, דתיים, ערבי מזדמן. כל אחד מהם גורר אחריו את מבול המבטים המפחדים, המבועתים מהאפשרות שהאישה בחיג'אב תוציא את הסכין, או שהגבר שמדבר במבטא באוטו יעלה עלינו אחד-אחד. בקו התפר שבין העיר העתיקה לרובע המוסלמי, אפשר לראות מלמעלה ילד בן 17 רכון ושעון לעבר הקיר, וחייל מבוגר ממנו בשנה מרפרף על פני גופו, מחפש בכיסים. לאחר מכן מגיע חייל נוסף ואז עוד אחד. אנחנו נכנסים לכותל, אבא אומר תפילה, עושים סלפי ומתקדמים בחזרה למכונית. בחצי הדרך מתקבלת התראה על פיגוע בחברון.
לאבא יש אקדח, כמו כל האבות. ועכשיו, יותר ויותר אבות מוציאים את האקדחים שלהם מעליית הגג. הם נושפים מעל הקליעים את האבק ונזכרים בימים מהצבא, מחדשים את הרישיון, מהדקים את האחיזה. ההדק לא זר להם, הם השתמשו בו המון, פעם. לאבא יש אקדח, כמו כל האבות. וכמו כל האבות, גם הוא סובל בכל רגע שהוא נאלץ לסחוב אותו איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: