והפעם, Louie Louie של Iggy Pop (שגם היה בפתיח של קפיטליזם: סיפור אהבה).
קובי נעלם
קובי ניב הוא אגדת תסריטאות ישראלית. הספר שלו, איך לכתוב תסריט, היה המדריך שלי לכתיבת התסריטים שכתבתי. בסוף ספטמבר הוא העלה את התמונה הבאה לחשבון הפייסבוק שלו.
מתחתיה כתב כי הוא מפחד. הוא כינה את החיילים כ"פגאנים מזוינים", פחד טהור שמצבא העם, כביכול, יהפוך העם לצבא האלוהים. ידו של הפשיזם הגיעה אליו מהר מאוד. גדול המתלהמים בציון, יואב אליאסי, התעמר על השימוש בשורש ז.י.ן (הכוונה לכלי נשק כמובן, ולא לאיבר המין הגברי.) את מבול הנאצות, השטנות, הקללות על סודנים, סרטן ואימו של ניב היה כבר אפשר לצפות; אבל את התגובה שבאה לאחר מכן, היה קשה יותר לראות באופק.
כן כן, שמעתם נכון; אחרי שצינזרו את מיש (בגלל שהסית נגד פעילי להב"ה), את לטוף (בגלל שסיפר על הקשר בין האיחוד האירופי לנאו-נאצים), את ברק כהן (בגלל שהעז לצאת נגד רקפת רוסק עמינח), ואת הקעקוע של אינגה דאנקן תורנל (בגלל ש...ציצים!), הקורבן הבא של סתימת הפיות של פייסבוק הוא קובי ניב. ניב לא וויתר ושינס מותניים, ופתח את הכל בטור שלו ב"הארץ".
עכשיו, מתעל ניב את השטנות והנאצות לעבודה יוצאת דופן. ביחד עם הקירקטוריסט עמוס בידרמן, הם יצרו את שטנה, אוסף קטן של הקללות שקיבל ניב, בתוספת של הקריקטורות היפהפיות של בידרמן.
עכשיו, כשהספר מוכן, ניב זקוק לעזרתכם בהוצאתו לאור. עוד על הפרויקט אפשר למצוא בעמוד ההדסטארט שלו, ומספר סקיצות מהספר אפשר למצוא כאן.
***
אלכסיס דה טוקוויל היה הוגה דעות צרפתי שהחליט לנסוע לאמריקה ולכתוב ספר. טוקוויל עבר לכל אורכה ורוחבה של ארצות הברית ותיאר את נקודות החוזק של המדינה שלימים תהפוך לאימפריה הגדולה בעולם. אבל בנקודה מסוימת, הוא שם לב למשהו. הוא מתחיל לפחד. הוא הולך ברחוב, מדבר עם אנשים- ומופתע מההידר של חשיבה ביקורתית ואליטה ציבורית עצמאית: הוא ראה שאנשים מקבלים את הקונפרמיות של המשטר כברורות מאליהן. על זה הוא כתב לאחר מכן:
"סוג הדיכוי המאיים על עמים דמוקרטיים אינו דומה לשום דבר שקדם לו בעולמנו; בני זמננו לא יצליחו להיזכר בדבר דומה. אני עצמי תר לשווא אחר ביטוי שיביע ויכיל בדיוק את המושג שאני מעצב לעצמי על אודותיו; המילים "רודנות" ו"עריצות" אינן מתאימות. זהו דבר חדש, ולכן עלי להגדיר אותו, מכיוון שאינני יכול לכנותו בשם."
ההרגשה של עמי העולם הייתה דומה. ב1922, כאשר ניצחה מפלגתו של מוסוליני בבחירות והוא נבחר לראש הממשלה של איטליה, גם מצביעיו של מוסוליני, הסוציאליסט ואיש הצבא לשעבר שהתגאה ב40 פציעותיו,לא ידעו מה הוא עומד לעשות. אומה שלמה עמדה בציפייה למשהו שיקרא, ואכן מוסוליני סיפק את הסחורה. תאוות הדם של האידיאלוגיה החדשה שהציג, הפשיזם, התגלתה עד מהרה.
אנשים רבים ניסו לתהות על קנקנה של האידאולוגיה הפשיסטית מאז. לצד הנאורות, הקפיטליזם, הקומוניזם והליברליות, הפשיזם נותר אחת האידיאולוגיות המשמעותיות ביותר בהתפתחות של החברה האנושית ב500 השנה האחרונות. האידיאולוגיה שהסיטה את האדם מהמרכז והעמידה את מוסד הממשלה ואת השלטון במרכז, גרמה לפרוץ מלחמות, מהפכות, ואחראית לשפיכות דמים ושנאה בכל רחבי העולם.
היום נדבר על הגילויים של המחלה הזו בישראל. זה לא סוד שהמדינה היהודית הייתה בית מצוין לתולדתן של אידיאולוגיות גזעניות (לרוב לאומיות): נוהל האפרטהייד הישראלי, הנורמטיבי כביכול, בצירוף עם השפעות מהעולם- יצר חממת גידול לגרועות שבאידיאולוגיות ובאמונות שהמציא האדם מעולם. הסקסיזם, שנאת הזרים וההומופוביה, כולם גדלו ומצאו כאן בית חם. אבל אף אחת מהן לא מהווה סכנה לעם היושב בציון יותר מהפשיזם. למה?
פשיזם אהובי
אז דיברנו על האידיאולוגיה ההרסנית ביותר של המאה ה20 (שלמעשה התפתחה מאמצע המאה ה18), אבל למה היא הרסנית? המאה ה20 התאפיינה בשלושה מתוך המספר המצומצם עד מאוד של הסכסוכים הגדולים יותר בהיסטוריה של המין האנושי. אלו הם מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, והמלחמה הקרה (הכוללת בתוכה את מלחמת קוריאה, וויאטנם ואת שלל הסכסוכים הבינלאומיים והלאומיים,לרבות מהפכת קובה, מהפכת סין ומהפכת ברלין.) סכסוכים אלו השאירו חותם יוצא דופן על הכלכלה, התרבות, והטכנולוגיה של המאה ה21. בפתח מלחמת העולם הראשונה, הפשיזם זה עתה נכנס אל תוך המאה ה20. הוא היה עוד קיים: מאורעות אג-מורט של סוף המאה ה19 בצרפת, וצמחיתן של תנועות פרה-פשיסטיות (כמו האקסיון פראנג' ותנועתו של אבי הפשיזם הקלריקלי, קורנליו קורדריאנו, הלגיון של מיכאל) הפתיעו את העם והוכיחו שסערה בדרך. התנועות הפשיסטיות מחרחרות המלחמה קראו למלחמה באויבי המדינה והלאום. מלחמת העולם הראשונה החלה וסימנה את תחילת המאה ה20 ועליית הפשיזם.
בסופה של מלחמת התעלות, נותרה אירופה הרוסה, ומפסידות המלחמה גילו את עצמן עמוק בתוך הבוץ. בתוך הוואקום חסר המלחמה שסיפק אקשן ואופיום להמונים, גילה העם שהוא חנוק תחת חובות כלכליות עצומות, חסר כל אפשרות להתקדם בעתיד, ושאלו שאמורים לדאוג לו אי שם בפרלמנט הם אפסים גמורים, וללא ספק לא היה להם שום ידע לגבי דרכי התמודדות עם המשבר הקולוסאלי. מתוך נקודת האופל הגדולה ביותר של יאוש לאומי ללא סוף, צמחה התנועה הפשיסטית כשהיא ניזונה מהפחד ומהשנאה של העם כלפי כל אדם שונה. בשעה שהעניים קיבצו נדבות, חסידי התנועה הפשיסטית הציעו להם משהו טוב יותר: לא עוד הבטחות חלולות לתעסוקה, לא עוד פוליטיקאים מניפולטיביים: הם הציעו להם שנאה ואת הכוח לתעל את השנאה לאלימות.
ב27 בפברואר, 1933, הכריחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית את מרינוס ואן דר לובה לשרוף את בניין הרייכסטאג בברלין. בחקירתו בעינויים הודה דר לובה, קומוניסט, ששרף את בניין הפרלמנט הגרמני- סמל הלאומיות הגרמנית, סמלה הכמעט-בלתי-מנוצח של הרייך. הנאצים משתגעים מרוב שמחה. הכבשים של גרמניה כבר היו עמוק בתוך הפשיזם של היטלר, וכעת, כשאויבי המדינה הקומוניסטים שרפו את סמל הרייך, הם היו קורעים את דר לובה לגזרים לו היטלר היה זורק אותו אליהם. אבל הוא תכנן יותר מזה. אנשי המפלגה הקומוניסטית נעצרו ונשלחו אל בית הכלא. ב23 במרץ אושר חוק ההסמכה, אשר נתן לממשלה סמכויות דיקטטוריות. ראשו של דר לובה, אגב, נערף ב1934.
אז מה עשה הפשיזם לעם הגרמני שנמחץ תחת העול של תוצאות מלחמת העולם הראשונה? מה עשה הפשיזם לעם האיטלקי, מושפע מרעיונות האיחוד הלאומי של הימים שלאחר נפוליאון, אך בפועל נמחץ תחת מונרכיה ממלכתית? ומה הוא עשה לספרדים תחת שלטון פרנקו, לפורטוגלים תחת שלטון סלזר, ולעיראק תחת שלטונו של סדאם חוסיין? ובכן, מספיק להסתכל על ההיסטוריה האלימה של הפשיזם ובעיקר של העם שהביא לעלייתו, ושלאחר מכן נאלץ לסבול על בשרו את נפילתו. בשנות הזהב של האידיאולוגיה הפשיסטית, היא מסיתה בפרעות נגד השלטון ומעודדת אלימות ושנאת זרים; בעת עלייתה לשלטון היא חושפת את פרצופה המכוער ויוצרת את שלטון השקרים של דיקטטורה וטוטליטירות; וכשהיא נופלת, היא לרוב גוררת איתה את העם יחדיו.
המאה ה21 היא עידן חדש למין האנושי. עם טאבלטים, מחשבים, רפואה חדשה ודרכים חדשות אנחנו מוכנים יותר מאי פעם לקראת כל דבר שיצוץ עלינו. אך הסכסוכים בעולם יוצרים ניצנים חדשים של מחלה חדשה, מחלת השנאה הפשיסטית. ומכאן אנחנו מגיעים לנושא הפוסט הנ"ל: האם בישראל קיים פשיזם?
הפשיזם של מדינת היהודים
לפני שנתחיל, אנחנו זקוקים להגדרה מתאימה למושג הפשיזם. עשרות החוקרים שניסו לקטלג את הפשיזם כשלו בהגדרות כלליות מדי שפספסו את עושרה ההיסטורי של האידיאולוגיה הנ"ל, או בהגדרות ספציפיות מדי (לרוב בהסתכלות יחידה על עידן הפשיזם האיטלקי/הגרמני). בעבר, השתמשתי בהגדרה הרשימתית והמנומקת של ד"ר לורנס בריט, כשהבאתי דוגמאות להיותה של ישראל מדינה פשיסטית (בהשראת הכל שקרים). להלן הרשימה של בריט:
1.ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות.
2. בוז לחשיבותן של זכויות האדם.
3. זיהוי של שעירים לעזאזל או אויבים כמטרה מאחדת.
4. עליונות הצבא - מיליטריזם נלהב.
5. סקסיזם פרוע.
6. שליטה באמצעי התקשורת ההמוניים.
7. אובססיה לביטחון הלאומי.
8. דת ואליטה שלטת קשורות זו בזו.
9. הגנה על כוחם של התאגידים:
10. דיכוי של כוח העובדים או חיסולו.
11. בוז ודיכוי של האינטלקטואלים והאמנויות.
12. אובססיה לפשע וענישה.
13. פרוטקציה משתוללת ושחיתות.
14. בחירות במרמה.
אך אני ארצה לעשות שימוש בהגדרה שאיננה רשימה: הגדרות מסוג זה הם אומנם יותר קלות להבנה אך חסר בהן את המרכיב ואת ההבנה שכל מאפייניו של הפשיזם קשורים זה לזה. במקום מתכון ללאומנות פונדמנטליסטית אני מחפש את ההגדרה שאיתה אוכל לטעון שישראל נגועה עמוקות בנגע הפשיזם. לבסוף, בחרתי בהגדרתו של קווין פסמור, אותו הוא מפרט בספרו, פשיזם: מבוא.
"פשיזם הוא מערכת של אידאולוגיות ופרקטיקות המבקשות להציב את האומה, המוגדרת במונחים ביולוגיים, תרבותיים, ו/או היסטוריים, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות, וליצור קהילה לאומית מונעת. לאומנות פשיסטית היא ריאקציונרית בכך שהיא מבוססת על עוינות חריפה לסוציאליזם ולפמיניזם, מאחר שהאידאולוגיות האלה נתפסות כמציבות את המעמד או את המיגדר מעל הלאום. לכן הפשיזם הוא תנועה השייכת לימין הקיצוני. הפשיזם הוא גם תנועה השייכת לימין הרדיקלי מאחר שתבוסת הסוציאליזם והפמיניזם ויצירתה של האומה המונעת תלויות בעלייתה לשלטון של אליטה חדשה, הפועלת בשם העם ובהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומתגלמת במפלגת המונים בעלת מאפיינים צבאיים. פשיסטים קרובים לשמרנים מכוחה של השנאה המשותפת לסוציאליזם ולפמיניזם, אבל הם מוכנים להקריב את האינטרסים של השמרנים - משפחה, קניין, דת, אוניברסיטאות והשירות הציבורי - כאשר הם סבורים שכך דורש האינטרס הציבורי. הרדיקליזם הפשיסטי נובע גם מהשאיפה להרגיע את חוסר שביעות הרצון באמצעות היענות לדרישות מסוימות של תנועת הפועלים וארגוני הנשים, כל עוד הדרישות האלה עולות בקנה אחד עם סדר העדיפויות של המפלגה. הפשיסטים מבקשים להבטיח הרמוניה בין האינטרסים של הפועלים ושל הנשים לבין אלה של הלאום בכך שיקדמו את שתי הקבוצות האלה במגזרים מיוחדים של המפלגה ו/או בתוך המערכת התאגידית. גישה לארגונים האלה ולזכויות שהם מציעים לחבריהם תלויה במאפייניו הלאומיים, הפוליטיים ו/או הגזעיים של הפרט. כל היבטי המדיניות הפשיסטית ספוגים בלאומנות קיצונית."
ניתן לראות כי ההגדרה הבאה קוהרנטית יותר מן הקודמת: מטיבי הלכת יוכלו לראות קווי דמיון בינה לבין התנועות הפרה-פשיסטיות האירופאיות (אהבת הלאום הפשיסטית של האקסיון פראנז') ויוכלו להתאים אותה לכל משטר פשיסטי, ויותר מכך, לכל אידיאולוגיה פשיסטית.
לפני שנמשיך, ארצה לעדכן את ההגדרה במספר תיקונים: אין זו הגדרה חדשה או ביקורת אלא תוספת. נוכחתי לראות כי למרות היקפה הנרחב עד מאוד של הגדרתו של פסמור, מספר דברים השתנו בעקבות הזרמים המודרניים (גם בחוגים הימניים-קיצוניים) וגם בישראל. להלן תיקוניי:
1.המשפחה כביטוי הלאומיות- הגדרתו של פסמור גורסת כי הפשיסטים מוכנים להקריב את ליבות השמרנות, לרבות המשפחה, עבור הלאום. ביטוי זה נותר ועודנו קיים, אך בעיניי השתנתה במעט הפרספקטיבה של האידיאולוגיה הפשיסטית כלפי המשפחה (וליתר דיוק, המשפחה שינתה את עצמה לאור צמיחת האידאולוגיה הפשיסטית.) כעת, המשפחה היא ערך מקודש, וכלי בידי האידיאולוגיות הפשיסטיות. באמצעות יצירת דימוי מושלם של משפחה מושלמת (שיטה נפוצה בקרב אידיאולוגיות פשיסטיות, כמו "המשפחה הארית" של הנאציונל-סוציאליסטים). זהו דיוקן המשפחה הפשיסטית-ישראלית 2015: משפחה שחורטת על דגלה ציונות, פטריוטיות, שירות בצבא, לאומניות ויהדות.
2. תפקיד האישה- בעבר, ראו האידיאולוגיות הפשיסטיות באישה ככלי ליצירת בנים עבור האומה (ובכך סלדו מהפמיניזם, איום לתפקוד הלאום). הזרם המודרני של המאה ה21 העלה את הצורך ביצירת פרספקטיבה חדשה לגבי מעמד האישה. היותה של האישה כלי ליצירת בנים עבור האומה נשאר, אך נוצר גם תפקיד חדש: ההחזקה של המשפחה על כתפיה ויצירת "עקרת הבית היהודית". הזווית הקיצונית ראתה את האישה יותר מהכלי ללידת הבנים ולגידולם, אלא כאחראיות המלאות לתפקודה המלא של המשפחה.
בנוסף, השתנה הפרספקטיבה כלפי בחירת בן הזוג של האישה. בעבר לא נתקבלו השיקולים של משיכה רומנטית, והחוגים הקיצוניים (שלרוב היו דתיים) התבססו על רעיונות השידוך וכך נבחר בן הזוג. היום, הוחלפה התפיסה הדתית-שוביניסטית בתפיסה לאומנית-שוביניסטית, שבאה לידי ביטוי בארגונים כלהב"ה: האישה, אשר תוליד בנים וילדים עבור האומה- חובתה להתחתן עם בן הלאום שלה. בשעה שנטיות הומוסקסואליות, ביסקסואליות וטרנסקסואליות נדחקו לפינה מיידית, הניאו-פשיזם היהודי-ציוני קידש את מעמד האישה כפרט בעל זכות בחירה לפרטנר, בלבד שהפרטנר, והיא, יקדשו את רעיון הלאום הנעלה מעל הכל. גם מעמדה של האישה נמצא תחת שיקולה של האומה.
3. תחושת הסכנה- מאפיין שהגיע לשיאו בתקופת הסכמי אוסלו, תוצר הדמוניזציה הממשלתית. החוגים הפשיסטים רואים את מתנגדיו כמביאי הקץ על הלאום, וכסכנה ראשית לביטחון המדינה. התעסקותם הבלתי נגמרת בביטחון המדינה יוצרת פרפסקטיבה מעוותת לפיה עיוורונם של חוגי השמאל יוביל את כולנו לאבדון. תופעה זו נהייתה מעניינת בבחירות 2014: מפלגות השמאל והמרכז, הבוגדים הראשיים בעיני החוגים הקיצוניים, עמדו לנצח. הסקרים העדכניים ביותר הראו כי סופה של ממשלת הימין ליפול. ביום הבחירות, גדל מספר המנדטים של מפלגות הימין המובילות (בעיקר הליכוד) ב10 מנדטים, על חשבון מפלגות אחרות; אפילו שלטון הליכוד הבזוי בעיני הפשיסטים היה עדיף על פני ממשלת שמאל.
כעת, שמצאנו את ההגדרה המדויקת, הבה נסתכל אל תוך החוגים הימניים-הקיצוניים בחברה הישראלית. חוגים אלו מתאפיינים באותה הגדרה שהעניק לנו קווין פסמור. ראשית, נסכים כי הם ריאקציונרים. אותם חוגים סולדים כלפי מאפייני התרבות הישראלית 2015: את האינטלקטואלים, התקשורת והאליטה התרבותית הם מאשימים בבגידה ובמולדת ובנטייה כלפי השמאל. כפי שהמבקרים הריאקציונרים שבהם נוהגים להצהיר, התרבות הישראלית כרגע סובלת ממחסור בהרתעה. הם שואפים להחזיר את הגלגל התרבותי לאחור אל ימים בהם עמדו לאומנים בשלטון (כגון אריק שרון ומנחם בגין), וסולדים לתרבות המתרפסת, "השמאלנית" (ויש מהם שיאמרו גם "האשכנזית".)
המאבק הפשיסטי בישראל מתמקד פחות בפן הכלכלי. את הסוציאליזם והקומוניזם הוא לרוב יקשר עם תנועות השמאל ומהן הוא סולד. הימין הקיצוני בישראל סולד לפמיניזם ולפמיניסטיות, מכיווון שכמו הסוציאליזם, הוא רואה אותו ואותן כסממני שמאל מובהקים, תוצר של הדמוניזציה שאליה עוד נגיע.
הסתייגותו של הימין הקיצוני הפשיסטי בישראל מן הפמיניזם לא נובע רק מהשיוך של אותה אידיאולוגיה לחוגי השמאל. אותם קיצונים רואים את הלאום- ויותר מכך, את הפעילות למען הלאום ונגד שונאיו, כביכול- כערך עליון. תכונות הפשיזם המודרני באים לידי ביטוי בכך שהמשפחה היא קודם כל ביטוי של החזון הלאומי, החזון הציוני, ואילו הפמיניזם מעמיד את ערך השוויון המגדרי מעל הכל.
ההיסטוריה של הפשיזם הישראלי
עם התפתחות הציונות באירופה של המאה ה19, התפתחה גם רעיון ההגנה העצמית. קבוצות הגנה יהודיות מיליטנטיות הוקמו לשמירה על היהודים באירופה מפרעות ורציחות.
בין מלחמות העולם היו מדינות אירופה רבות כשבר כלי (בפרט המדינות המפסידות). כלכלת המדינות המנצחות, שהיו עייפות מלחמה ארוכה ומתישה, הצליחה להיעזר בהסכמים כלכליים (כמו הסכם ורסאי) ובשטחים שכבשה בכדי ליצור יציבות כלכלית. אך המדינות שהפסידו נותרו חסרי כל. בתוך הוואקום של חוסר הוודאות הכלכלי נוצר גם כעס וזעם בלתי נשלט על השלטון, שאוזלת ידו הייתה מלהשיג יציבות כלכלית כלשהי. הייתה זו נקודת העלייה של הפשיזם, שצבר כוח על רקע הייאוש בכדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הזרים והשונים. מלחמת העולם השנייה סימנה את נקודת המפנה הראשונה. לאחריה, האיום של הרצל בגין אירוע שיכריח אנשים בנחוצות החזון הציוני התממש, והחלו העליות הראשונות לארץ ישראל, רובן הגדול מורכבות מצעירים אירופאיים סוציאליסטים. אותם נערים נהגו כאביהם שהגנו על עצמם מפני פראות אירופאיות בכדי להגן על עצמם מפני פראות ערביות-פלסטיניות.
הכיבוש הבריטי של אותם ימים היה האויב הראשי של תנועות הלאום הישראלית ובראשם האצ"ל וזאב ז'בוטינסקי, אבות הפשיזם הציוני הקלאסי. אלו אחזו בפרפסקטיבה משלהם לפשיזם: העם היה מרוסק לאחר פרעות ושואה, והפתרון הציוני היה הפתרון הראוי לכך. במקום שהלאום יהיה העם, היה זה להפך- בכדי שהעם ישרוד הוא יהיה חייב להפוך ללאום. מובילי הזרם הפשיסטי שלאחר מכן יתבססו על הטענה הזו גם לאחר קום המדינה.
לבסוף, הצליחה תנועת האצ"ל במאבקה: לאחר שורה של מתקפות וטרור (שהיום נתפסות בעיני הציבור הרחב ובעיני מערכת החינוך כמלחמה אצילית), הכריזו הבריטים על סיום המנדט וההנהגה היהודית התכוננה להכרזה על הקמת מדינת ישראל.
ה14 במאי 1948 הוא נקודת מפנה נוספת- יום התממשותו של חזון ז'בוטינסקי שנפטר ב1940 ולא זכה לראות את תקומתה. לצידה, הנכבה הפלסטינית. שתי האירועים האלו מסמלים את בריאת הפשיזם הציוני החדש. מהרגע שהוקמה מדינה יהודית וניתן היה לומר כי העם היהודי היה בטוח, ויותר מכך- שהעם נהפך ללאום, הוחלפה אהבת העם לאהבת הלאום. העם נהפך לכלי בידי הלאום. זו הייתה משנה מורחקת ומודחקת מן הדעה הציבורית בימי ההגמוניה של מפא"י. המשטר הצבאי על ערבי ישראל לא סיפק לעם את הפחד שהיה נחוץ בשביל עליית התנועה הפשיסטית.
ב1977, המהפך הפוליטי מתרחש בישראל ולראשונה, מפלגת ימין עולה לשלטון. תקופת שלטון הימין מתאפיינת במעבר חד מהסוציאליזם הישן לקפיטליזם של העת החדשה, בהשראת ארצות הברית. ראשי שלטון הימין ובראשם מנחם בגין, רואים במדיניות הרווחה של מפא"י את כוחו. היחסים הטובים של מפא"י עם הסתדרויות העובדים, ובכלל,האידיאולוגיה הסוציאליסטית, מסומנים כאויבים בעיניהם וכמרכז כוחו של המערך. מאותו רגע יחל תהליך ארוך שנים, והמטרה: תומכי האידיאולוגיה הנ"ל בוגדים במולדת. הטיעון הזה עובד יפה מאוד במערכת הבחירות של 1977. הימין משחק על רגשותיו הפטריוטים של העם: ה"קומוניזם הנאצי" של ההגמוניה, 29 שנים של שלטון יחידי, מנתק את העם ממורשתו. המערך, אסופת אשכנזים-שלטוניים, כוחם מגיע מבגידה במולדת.
המעבר החד גורם לטלטלות קשות בכלכלה הישראלית, ביניהם הליברליזציה והסרת המגבלות על תנועת הון, האינפלציה הקטסטרופלית, הסרת הסובסידות ועוד. מתוך נקודת המבט הצרה והאנוכית של השלטון, שמרסק את סממני הסוציאליזם בזה אחר זה, הדבר נפלא- מרכזי הכוח של המערך ההגמוני נופלים ואיתם מובטח עתיד שלטוני לימין. העם נחנק תחת עול המכות הכלכליות שנופלות עליו, ובקרוב מאוד- תחת עול ההפרטה והטייקונים.
לתוך הוואקום של חוסר הוודאות הכלכלי נכנס בשנות השמונים אבי הפשיזם הציוני המודרני, ויותר מכך: סמל הימין הקיצוני. הימין שבשלטון, שניסה לרכוב על חוסר הוודאות בכדי לנכס לעצמו כוח פוליטי, הופתע לגלות את האידיאולוגיה הדורסנית של ממציא הפשיזם הציוני החדש, הרב מאיר כהנא.
אזרחי ישראל לא ראו דבר כזה בחייהם. לתוך המערכת הפוליטית קפץ כהנא אחרי מספר פיגועי טרור בארצות הברית והיסטוריה ארוכה של צמיחת זרעי העליונות היהודית. בהתחלה פנה לאידיאליסטים שבחוג הימני הקיצוני בישראל, אבל בעת שהיה בכלא רמלה במעצר מנהלי, עלה בראשו הרעיון לפנות לשכבות החלשות באוכלוסייה- המזרחים המקופחים, אנשי הפריפריה.
החלטתו של כהנא מתבררת כצעד גאוני כשבחירות 1984 מובילות אותו לכנסת ישראל. לבסוף הוא יודח ממנה בבחירות הבאות בטענה שמשנתו גזענית, אך בסופו של דבר, משנתו של כהנא תחזור לכנסת גם אחרי מותו (גם בדמות מיכאל בן ארי וגם בדמות בצלאל סמוטריץ'). גם לאחר שהודח מהכנסת ממשיך כהנא להיות הפנים של הימין הקיצוני הציוני. הנאו-פשיזם שלו יוצר תופעה מעניינת: יותר משהיא מפחדת משלטון השמאל,כהנא סולד משלטון הימין, בתואנה שנשמעת גם היום. הוא טוען ששלטון הימין רך מדי ומגן על הדמוקרטיה. תנועתו של כהנא מסמלת את תור הזהב של הפשיזם הישראלי, שמגיע לסיומו עם הירצחו של כהנא ב1990.
השנים הבאות ותחילתה של המאה ה21 מסמנים עידן חדש לפשיזם הישראלי: התנערותו של העם מהפשיזם הקלאסי, יצירת הניאו-פשיזם והתגברותו על רקע אירועי אוקטובר 2000 יוצרים קרקע לכהונתו הראשונה של אריק שרון (שכולנו יודעים שלא עוצר באדום). לימים, שרון הפשיסט יבגוד במאמיניו בביצוע ההתנתקות.
מה גורם לצמיחת הניאו-פשיזם החדש בישראל?
בשנים האחרונות אנו עדים למגמה החוזרת והעולה של החוגים הקיצוניים בישראל לחבור לאידיאולוגיה הפשיסטית. רבות אפשור לכתוב על הפשיזם הפלסטיני (ועוד אכתוב), אך כעת נתמקד בעלייה של הנאו-פשיזם, מכיוון שהפשיזם הפלסטיני הינו פשיזם קלאסי ("העם נמצא בסכנה ופתרונו הוא הלאום; לפיכך העם הוא הלאום ולא הלאום הוא העם"). אז מה גורם לעלייה המפחידה של הפשיזם בישראל? יש שני פרספקטיבות להסתכל על הנושא: נקודת המבט ההיסטורית-פוליטית ונקודת המבט הכלכלית. כל אחת מהן נכונה, אבל בעיניי, אף אחת מהן לא יכולה להתקיים ללא השנייה. בנקודת המבט הכלכלית התייחסתי גם לזווית מרקסיסטית-קומוניסטית, שמהווה בעיניי את הראייה המרחבית והגדולה של מלחמת המעמדות בישראל.
הזווית ההיסטורית-פוליטית
כבר 14 שנים נמצא הימין בשלטון מדינת ישראל. מדובר בשיא- שני באורכו רק לתקופת כהונתו של דוד בן גוריון. מתוכן, נמצא ראש הממשלה הנוכחי 6 שנים בשלטון. תקופת שלטונו של בנימין נתניהו נחשבת כיום לאחת הכהונות הכושלות ביותר בהיסטוריית מדינת ישראל.
ההבנה כיצד נותר אדם אחד בשלטון במשך 6 שנים, קשורה באופן הדוק לפשיזם במדינת ישראל. שיטה זו הגיעה לשיאה, כמו שתיארתי מקודם, בבחירות 2014. הכוח שמשאיר את ממשלת הליכוד עומדת איננו הסכמים קואליציוניים (בהם בוגדים חברי הממשלה שוב ושוב), אלא תמיכה מלאה וחסרת ברירה מגוש הימין, תוצר של הדמוניזציה. שיטת התעמולה והפרופוגנדה הפוליטית של הממשלה והעומד בראשה נגד השמאל ומתנגדיו הפוליטיים (ועל הפלסטינים אין בכלל על מה לדבר), הוכיחה את יעילותה: גוש הימין ספוג בפרנויה, ורואה את ניצחון מפלגות השמאל בבחירות (או בכלל), כשקול לגזר דין מוות על המדינה. לכן, נטוע כעת הימין בישראל בין הפטיש לסדן. מצד אחד, תוצר הדמוניזציה הממשלתית-ציונית: השמאל הישראלי הוא בוגד ויביא עלינו את סופנו. מהצד השני, הממשלה והעומד בראשה הסובלים מפחדנות ואיננו עולה על צרכיהם. בניגוד לתור הזהב של הפשיזם הציוני, חסר להם "כהנא 2" שאותו יוכלו להריץ לכנסת ולהוביל לשינוי פרלמנטרי (אחד מהקשיים הגדולים שלהם להביא את האידיאולוגיה הפשיסטית לכנסת היא התנגדותו של בג"ץ, אבל אל דאגה, על זה הם כבר דואגים.)
את הפתרון שלהם הם מצאו בהפצת האידיאולוגיה הנאו-פשיסטית ובמעבר חד. לא עוד דמוקרטיה, לא עוד ממשלה; רעיון מדינת ההלכה של כהנא הלך והופץ יותר ויותר. הנאו-פשיסטים המודרניים (סטייל "הצל" וכנופיית "אל יהוד") לא יספרו את זה, אבל המטרות של הפרופוגנדה הפשיסטית שלהם הם סממני הדמוקרטיה המודרנית: בתי המשפט והרשות השופטת (ובראשם בג"ץ, אותו הם מאשימים, באופן אירוני, בהיותו לא דמוקרטי), הכנסת והראשות המחוקקת בנטייה לפחדנות אצל הימין ובבגידה במולדת אצל השמאל, ואת הרשות המבצעת ברככנות כלפי הפלסטינים והערבים, בהם צריך לנהוג במידת כוח.
השיח הפוליטי במדינת ישראל נהפך לספוג בפשיזם כתוצאה מתוכנית הדמוניזציה. הוא הגיע לשיאו בשנה האחרונה, מספר חודשים לפני בחירות 2014, בעת מבצע "שובו אחים" להחזרת הנערים החטופים ולאחר מכן, בצוק איתן. הפרופסור לסוציולוגיה והמומחה לפשיזם זאב שטרנהל אמר כי השיח הישראלי הספוג באלימות הגיע לשיאים שהוא עוד לא ראה בתקופה הזו. הזעם על רצח שלושת הנערים ועל מבצע צוק איתן התנקז לתוך השיח הציבורי (ובעיקר אל תוך הרשתות החברתיות), שם הפשיזם הישראלי עשה את מה שהוא עושה הכי טוב: התבסס על פחד ושנאה.
בראש רשימת "טבלת האשמים" ביצירת הפשיזם הישראלי נמצאת ממשלת ישראל, שהדמוניזציה וההסתה שלה כלפי השמאל והפלסטינים גרמה לבריאה מחדש של הימין הקיצוני-ריאקציונרי. ההתנהלות הישראלית מול יוזמת המשא ומתן של ג'ון קרי הייתה מגוחכת וסופה הייתה שתביא לזעם מבית (במיוחד הצעד הגאוני של שחרור אלפי אסירים עם דם על הידיים בלי ערובה למשא ומתן), וכמעט נראה שנועדה ליצור את הזעם הנ"ל (האם היא נועדה או לא- התשובה לשיקולכם.)
גם מערכת החינוך הציבורית אשמה במצב הקיים. התנועות הפשיסטיות קורצות לנערי ונערות הפריפריה, קורבנות ראשוניים של הכפייה הדתית והקיפוח העדתי. חוסר הוודאות הכלכלי שיצרה המדיניות הכלכלית, הקפיטליסטית, של הממשלה, הותיר אותם חסרי כל אפשרות להתקדם בעתיד. בתי הספר של הפריפריה לא יועילו להם ולא יובילו אותם לקריירה עליה הם חולמים, ולכן, כמו שאמר אלברט כהן, פונים הם ל"תת תרבות עבריינית".
הדת היהודית וזרמיה האדוקים הריאקציונרים חברו בשנים האחרונות לזרמים הפשיסטיים (גם זרם הציונות הדתית מוביל, אך לא משתווה לרמתם של הריאקציונרים.) כך קהל היעד האהוב על הפשיסטים, צעירים וצעירות מקופחים ומדוכאים שהפשיזם היא ברירת המחדל שלהם, מוסתים אל חושך הדת.
לכן, בכדי לסכם את הזווית ההיסטורית-פוליטית, ניתן לומר כי (בפרפראזה על המשפט הפשיסטי מתמונה קודמת):
מאחורי כל פשיסט ציוני יש מדינה שבגדה בו, מערכת חינוך שהזניחה אותו, ודת שדחפה אותו לקצה.
הזווית הכלכלית-מרקסיסטית
כפי שראינו בסקירה ההיסטורית של הפשיזם הציוני, המעבר החד ממדיניות הסוציאליזם למדיניות הקפיטליזם עם עליית הליכוד לשלטון גרמה למבול של מכות וגזרות כלכליות שמוטטו את המשק הישראלי. מאז ועד היום, המשיך שלטון הימין לעקוב אחרי המתכון להרס הכלכלה, הפעם מזווית חדשה. אם ב1977 מוטט שלטון הליכוד את הכלכלה משום שראה במדיניות הסוציאליסטית את הבסיס לכוח של מפא"י, עכשיו ברור לכולם שמפלגת העבודה, האויבת הגדולה של שלטון הליכוד, איננה סוציאליסטית כלל וכלל. אם כן, נשארת השאלה, מדוע ממשיך שלטון הימין בהפצת הניאו-ליברליות ובהריסת המשק? התשובה היא ששלטון הליכוד, במקום לראות בתפיסה הסוציאליסטית את מפא"י (או במקרה הזה, את תנועת העבודה), סולד מהסוציאליזם משום שהוא נחלת השמאל (הבוגד). במילים אחרות: שלטון הימין הצליח במשך שנים, באמצעות תעמולה ופרופוגנדה, להסיט את דעת העם וקהל הבוחרים מהגזירות הכלכליות שהטיל עליהם אהוב ליבם- היישר אל השמאל הבוגד במדינה, הסוציאליסט. זהו ניסיון התחנפות לפשיזם, שיוצר פשיזם, ומעודד אותו. וכיצד הוא עושה זאת? באמצעות התירוצים הידועים על הפלסטינים, החרם, וכמובן- אהובתו איראן.
הדמוניזציה של הממשלה המשיכה וסללה את הדרך לתהליך של ניתוק בעלי המקצועות החופשיים (הזעיר-בורגנים, בנימה המרקסיסטית), מהעובדים ומהעם. בעלי המקצועות החופשיים נתפסו בעיניי הממשלה כבוגדים, ויצרה את הסטיגמה של בעל המקצוע החופשי האשכנזי, המשכיל, העשיר והשמאלני. בפועל, נמחצו גם הפועלים וגם הזעיר- בורגנים תחת עול הטייקונים, מכה אחת מיני רבים שהפילה עליו הממשלה. כך שעם התוצאות של הזווית הפוליטית (הדמוניזציה החוזרת והנשנית כלפי השמאל, הזנחת מערכת החינוך ובגידת המדינה), תוצאות הזווית הכלכלית גם הן לא מרהיבות: השיטה הכלכלית של מדינת ישראל משתמשת בתעמולה זולה (אך יעילה) לשמירת האזרחים בשקט, בשעה שכלכלה קפיטליסטית ושלטון של טייקונים מחלחלים לתוך סדר היום. ואיך זה משפיע על הפשיזם? פשוט מאוד- ילדי הדורות החדשים, שנולדים לתוך המקומות שאליהן לא שמה המדינה לב (אחרי הכל, אלו לא התנחלויות), נדחפים לתוך הפשיזם הציוני. תת-תרבות עבריינית. ניתן לומר כאן כי:
מאחורי כל פשיסט ציוני יש דיכוי פוליטי, מצוקה כלכלית והסתה חסרת מעצורים.
סיכום
הרבה כתבתי כאן הפעם, והרבה זמן לקח לי לכתוב. רציתי למצוא את הדרך הנכונה ביותר לזקק הרבה מאוד רעיונות ששאבתי לתוך מקום אחד. אז, בשביל לתמצת את הטקסט- מה בעצם קורה פה?
אז ככה.
הפשיזם, תנועה לאומית ימנית, קיצונית, רדיקלית ומסוכנת, היא אחת האידיאולוגיות המשפיעות ביותר בהיסטוריה ותוצר ישיר של הזנחה לאומית ודיכוי.
באופן אירוני, הפשיזם גורס כי הלאום והמדינה נמצאים מעל הכל, וכל אדם הוא כלי בתוך המערכת- וכי לא המדינה נועדה עבור הפרט, אלא הפרט נועד עבור המדינה.
הפשיזם חי ובועט במדינת ישראל, ובה נמצאים שני סוגי הפשיזם: הקלאסי (מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי ותנועות הטרור היהודיות) והנאו-פשיזם (מבית מדרשו של מאיר כהנא, "הצל" ו"אם-תרצו").
שלטון הימין, בעברו, גרם בצורה ישירה להרס הכלכלה הישראלית וכך יצר את הקרקע ליצירת הנאו-פשיזם הציוני.
כתוצאה מהזנחה של מערכת החינוך ומבגידה של השלטון, המקופחים והמדוכאים במדינת ישראל נדחפו אל הפשיזם. כך, למעשה, נוצר הפשיזם כגולם של השלטון.
הפרופוגנדה היעילה של השלטון הציוני הובילה להסתה כנגד הבוגדים, כביכול: השמאלנים, בעלי המקצועות החופשיים, הזעיר-בורגנים, ועוד.
הפשיזם הינו הסכנה הגדולה ביותר כרגע. לא למדינה, לא לדמוקרטיה- לכם, ולילדכם.
והיום: מלצר, הקוראסון שלי ספוג בדם! ספיישל 11/9 סטייל אירופה
אבל לפני הכל, שיר:
והפעם, להקת המטאלקור As I Lay Dying עם השיר Condemnd.
השבת האחרונה הייתה שבת שונה בפריז. מספר מתקפות טרור שנערכו ביום שישי בלילה גבו 128 קורבנות, רובם אזרחים. העולם והציבור בישראל לא איחר להגיב: הרשתות החברתיות התמלאו בסטטוסים ובדעות של כל אחד ואחת, גינויים מכאן ועד מחר והמון שנאת זרים. הנה המובחרים שמתוכם.
קבוצת האנרכיסטיות הYPJ עומלת כבר כמה שנים במאבק נגד דאעש באזור צפון-סוריה וכורדיסטן, במטרה להניס את הארגון מהאזור תחת דגל הקומוניזם, האנרכיזם והפמיניזם: הלוחמים והלוחמות, ביניהם קבוצת "האריות של רוז'אבה", כוללים בתוכם אינטלקטואלים ולוחמי חירות גם למען המאבק בדאעש, אבל גם למען החזון האנרכו-קומוניסטי. אתם יכולים לקרוא עליהם כאן.
(הטקסט הבא נכתב במקור ע"י יגאל לווין מהארגון האנרכו-קומוניסטי אחדות. בשבת, 14.11.15, יקיים הארגון הרצאה בנושא אנרכיזם חברתי בחיפה. פרטים נוספים על האירוע ניתן למצוא כאן.)
ראשית, אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים הכאובים אצלי. אני יכול להתמודד עם בגידה של חברים או עם חוסר מוטיבציה אצל השותפים שלי למאבק, עם מה לא? אבל קונפורמיזם פוליטי מטריף את דעתי. חוסר היכולת לחלום מעצבן אותי. ומה הדבר הכי גרוע? אי–החתירה למשהו גדול יותר ומרשים יותר ממה שהריאל–פוליטיק מציע לך. כה עצוב שמבין הדברים היחידים שעוד נותרו לנו תחת השלטון הטוטאלי (לפי הגדרתו של מישל פוקו), היכולת לחלום ולקוות למשהו טוב יותר ממה שמציעים לך, במסגרת אותו שלטון, נפסלת גם אצל הפעילים הרדיקליים. אנחנו, האנרכיסטים, כבר התרגלנו לשמוע אמירות בסגנון: "מה, כיצד אתם מתנגדים ללאומיות הפלסטינית? מי אתם בכלל? זה פריביליגיוני מדי להראות להם מהי הדרך! יש להם זכות להגדרה עצמית! אם הם רוצים מדינה, אז שתהיה להם מדינה! מגוחך לדבר על אוטופיה אנרכיסטית שאולי לא תתממש בכלל!". או לחילופין: "האוטופיה שלכם היא רעיון נחמד אך היא לא תתקיים בזמן הקרוב, ואולי אף לא תתקיים כלל, ולכן עליכם להצביע בבחירות/לתמוך בממסד/לשלם מסים/לשרת בצבא/ללכת לעזה (סמנו את הרלוונטי לגביכם) וכו'". אך מה באמת מסוכן בשיח הזה? הסכנה הגדולה היא שאם דורשים מהשלטון דברים מסוימים שהוא עשוי להציע לך, תמיד נתקעים בתוך המבוי הסתום של הרפורמיזם.מהפכה יכולה לבוא רק מתוך זיקה למשהו כביר, זיקה לעולם חדש, אחר – לא מתוך הסכמה עם המצב הנוכחי. האם חשבתם על כך שרוב הנורמות שנראות בימינו כה שגרתיות בעולם המערבי (כמו יום עבודה של 8 שעות, חופשות מחלה, איסור על עבדות ילדים וכד') הן תוצאה של הקרבה במסגרת מאבק עצום ומרשים בעל דרישות "לא ריאליסטיות" ו"מנותקות מהמציעות"? האם האנרכיסטים שדרשו בסוף המאה ה– 19 יום עבודה של 8 שעות דרשו רק את זה ותו–לא? ברור שלא. האם התנועה הנשית בספרד של שנות ה– 30 דרשה רק את הזכות של נשים לעבוד בשווה לגברים? גם לא. מאחורי כל הישג, זכות או חוק ליברלי קטנטן מסתתר מאבק עצום עם דרישה ל"בלתי אפשרי", לעולם חופשי.
חשוב לדרוש מֵעֵבֶר! זוהי זכותו הטבעית של כל אדם חופשי. האם אני תומך ברצון הפלסטינים למדינה פלסטינית? ממש לא, כי אני יודע באיזה עוול לעמלים ולמעמדות הנמוכים בפלסטין זה כרוך. מדוע עלי לתמוך במאבק מנשל, מדכא והורג? אני רוצה ודורש חירות ורווחה לעמלים הפלסטינים! לא פחות מזה. אני כן אתמוך במאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש והציונות, גם אם אני חש שהם טועים בבחירתם וחותרים למדינה פלסטינית, אך אני כן אדרוש בו–בעת רק את המקסימום, ואני אעזור לאותם כוחות מהפכניים שגם כן חותרים למקסימום הזה. האם אני תומך בחוק המדיני לשכר מינימום של 30 ש"ח לשעה? ברור שלא, כי אין חוק "טוב" (במיוחד במסגרת חוקיה של היישות הקולוניאלית "ישראל"). חוק משמש תמיד לצורכי משטור (גם אם יש לו השלכה "חיובית" בטווח הקצר), ותמיד היה זה כך. אך במאבק העובדים אני אדרוש את ביטול הכסף, אדרוש רווחה לכולם, אדרוש לשלם את המינימום ישירות מכיסם של הטייקונים, אך לא כתוצאה מחוק "טוב"! הדרישה היא תמיד מקסימלית, ולא אחרת. ואם כבר חוק, אזי רק במסגרת המאבק הממשל ייתן לנו את המינימום, אבל רק בעקבות הפחד הגדול שלו מהמקסימום!
פוליטיקאים מכל הנישות מאכילים אותנו ב"ריאל–פוליטיק" או בחוקים "טובים". הם רוצים שאנו נפסיק לחלום, שנפסיק לדרוש עולם חדש! הם רוצים רק סטטוס–קוו. הם רוצים אותנו עדר שותק וצייתן שפוחד מכל פעולה, "חוקית" או "לא חוקית", במסגרת המדינית. אבל לא, אנו האנרכיסטים נמשיך בדרכנו, כי כפי שאמר האנרכיסט הספרדי הידוע בּוּאֵנָוֶנְטוּרָה דּוּרוּטִי: "אנו נושאים עולם חדש בליבנו".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: