Just Take What I Have Left- סיפורים בהמשכים

[אייל גולן- השמיים הם הגבול]

יומיים אחרי שהעובדת הסוציאלית עזבה את הבית מצאתי את עצמי עומדת ללא תזוזה מול הבית השכן. המבנה היה ממש דומה לזה שלנו. בית גדול, בעל שלוש קומות וגג רחב. צבעו היה בצבע בג' בהיר כזה, והגג היה חום אדמדם. רק שבבית שלי שהיתי כל יום, ובבית שמולו עמדתי לא דרכתי יותר משמונה חודשים.

הכול היה רגיל במבנה. מכונית המשטרה שתמיד חנתה שם הייתה, גם הפחים שחיכו לאיסוף. אבל אופנוע לבן וזוהר חנה ממש בכניסה לחנייה והיה כגוף זר בתמונה התמימה.

בן אדרי היה השם שעלה לראשי כשהבטתי בבית, ואז באופנוע. כי זה היה החיבור היחיד שהצלחתי לעשות. חצי שנה עברה מאז שראיתי את בן. מאז שנהגתי לעבור לידו בכל מקום שהוא, והוא התעלם ממני.

חצי שנה מאז שהוא עזב ואפילו לא טרח לעדכן את אביתר. אני מבינה שהוא כנראה לא רצה לדבר איתי, הרי הידידות בינינו נעצרה שנים לפני כן. והמצב שהכנסנו את עצמנו לתוכו בכלל היה מתוסבך, אבל אביתר היה פגוע כל כך. החבר הכי טוב שלו, האדם שהוא הכי סמך עליו בעולם נעלם כלא היה.

זכרתי את היום בטשטוש. אסף, אביו של בן, לא היה בבית. אביתר והוא קבוע ללכת לים, אך הוא לא הופיע. בהתחלה הוא דאג כי לא הבין איפה היה, אבל כשגילה לאן נסע, משהו בו נאטם.

חוץ מהרשויות, בן היה היחיד שידע על הסוד שלנו. אבל הוא המשיך להתנהג אלינו כמו שהיה מתנהג לפני, ועל זה אביתר אהב אותו כל כך. כמובן שסלחתי לאחי על כך שהמשיך להימצא בחברתו של בן אחרי מה שקרה ביני לבין בן, כי ידעתי עד כמה החברות שלהם הייתה חשובה.

אני מניחה שאביתר פחד שלא יוכל למצוא עוד אדם שיתנהג כלפיו איך שבן היה מתנהג. ולכן הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו מספיק. החברים שאיתם הסתובב אז היו כלום חוץ מאשר הסחת דעת שמעבירה זמן. ריחמתי על אחי, אך לא לזמן רב, כי הבנתי שהמצב שלי זהה.

בן ואביתר, אביתר ובן. אך שתרצו, ככה תמצאו. עד לפני חצי שנה. אז הכול השתנה. ולא האמנתי שהוא חזר. הוא חזר, וידעתי שהדמות האדישה כביכול שאביתר פיתח לעצמו מאז שזה קרה תישבר ברגע שהו יגלה את זה גם. כל כך לא חיכיתי לרגע הזה.

חזרתי לבית אחרי יום עבודה במכולת שמתחת לבית, ונכנסתי למבנה השקט. "אביה?" קראתי לחלל הבית. הוא לא ענה אבל יכולתי לשמוע רעשים מהחדר שלו. התקדמתי במסדרון ופתחתי את הדלת שלו רק בשביל לגלות אותו ואת יעל על מיטתו, רק ללא הבגדים שלהם.

"סליחה!" קראתי באימה. לא האמנתי שראיתי כרגע את התמונה הזאת.

"כוסאמק אלינור! תדפקי!" הקול העצבני של אביתר התעמעם כשקולות הצחוק הנעים של יעל נשמעו. "תירגע כבר,"

שקשקתי את גופי וחזרתי לחדרי. יעל ואביתר ניהלו מערכת יחסיי 'יו יו'. פעם ביחד, פעם מאוהבים, פעם בריב, פעם בנפרד. לא אהבתי את זה, אבל תמיד היה משעשע לצפות בשתי נקודות המבט. הם היו מאוהבים אחת בשני בצורה לא הגיונית, אך אביתר הפך את זה לכל כך קשה שלפעמים פשוט ריחמתי עליה.

את יעל הכרנו בתיכון. היא הייתה הילדה השקטה הזאת שבקושי שמו לב אליה, אך ברגע שנתת לה הזדמנות לפתוח את הפה שלה הוא לא נסגר יותר. אחרי מה שקרה עם אמי אני מניחה שפשוט נסגרתי, וזאת בדיוק הייתה התקופה שאביתר ניסה לעשות מלא דברים שיגמרו לי פשוט להגיב.

אז הוא התחיל עם יעל ומשם זה פשוט קרה. יעל היה הניסיון השני שלי ושל אביתר לחלוק חברים, וגם הוא כשל נחרצות. לא הבנתי מה זה היה שפשוט לא אפשר לזה לקרות, אבל ככה זה היה. אני ואביתר לא נועדנו לחלוק חברים.

בכל מקרה, הייתי שמחה שהיא הייתה שם בשביל לדחות קצת את המציאות של אחי מלגלות שבן חזר לארץ. לא רציתי להיות שם כזה יקרה, אז החלפתי בגדים ויצאתי לכיוון הזולה של החברה.

+

"אלליינוווררר!" רועי, שבבירור היה שיכור, התחיל לשיר את השיר של זוהר ארגוב בקול מזוויע. "את יפה כמו מלאך!" הצעקות הלא קצביות שלו סחפו גלי צחוק מפי היושבים, ולי רק גרמו לכווץ את פניי בגועל. והנה הוחרב שיר שאהבתי.

"אה אחות," ליאור טפח על כתפי ומשך אותי לשבת על ידו בספה. שתי מנורות הרחוב אפשרו לי לראות את עיניו השחורות צצות מתוך שכבות של פרווה לבנה. "היי חתיך." נשענתי קדימה ונשקתי אותו, מבלי לדעת על איזה חלק בפניו אפול. זה היה הפה שלו.

"סליחה," צחקתי בעצבנות והרמתי את ידי בשביל לנגב את המקום. "איזה סליחה. עשית לו את היום." הקול השיכור של רועי חזר לאוזניי ותהיתי אם הוא מסומם.

"נתתם לו משהו?" שאלתי בקול מאשים את חבריי, שישבו במעגל על ספות, כורסאות ופופים. היינו בסך הכול חמישה. ליאור, רועי, שירה, מאור ואני.

מאור צחקק מהצד ושירה נדחסה קצת לחיקו. "אמרתי לך שזה לא רעיון טוב!" התריסה. "מה יש לך? סוף שבוע, והדפוק ממילא לא עושה כלום מהחיים שלו!" הוא התגונן. אך שירה רק דחפה את ידיו ממנה ומלמלה, "דפוק."

חייכתי כשהבטתי בשניים. הם לא היו ביחד, או לפחות ככה טענו. אבל כולנו ידענו שהם היו חולים אחד לשני על התחת. זה היה ברור עוד מכיתה י'.

"אז, איך היה עם הזונה?"

חבריי המשיכו לצחוק ביניהם, וליאור התכופף מעט בשביל ללחוש לאוזני. חייכתי אליו בהכרת תודה ונשענתי לתוך חיבוקו.

"זוועה. אביתר יצא עלייה, משהו שלא מהעולם הזה, והיא עוד נתנה לנו מכתב מאימא שלנו. אימא! אתה קולט? התהפכה על כל הראש, זאתי." צחקתי בזלזול ואז התכופפתי בשביל לקחת בירה פתוחה מהרצפה.

ליאור לא ענה ורק הביט בי לוגמת מהבירה. "כן, אה?" שאל. קולו היה קצת מרוחק. "תגידי..." הוא אמר בקול לא בטוח. "אני לא בטוח, אבל שמעתי שאדרי חזר לארץ." הוא נשך את שפתו והביט בי בדאגה. ליאור היה היחיד מחבריי שידע עליי ועל בן וכל כך הערכתי אותו על הדאגה שלו.

גלגלתי את עיניי. "כן. הועיל בטובו." גיחכתי. "אני מחכה לראות את הסצנה שאביה ידפוק." צחקתי, אבל ליאור לא. הוא ידע שהולך להיות בלגן.

"הלווו, חברים! תשתחררו!" הקול של מאור הוציא אותנו מהשיחה המרוכזת שלנו. "מי רוצה קצת?" הוא חייך חיוך זאבי ושאף ארוכות מהמריחואנה המגולגלת. רציתי לעשן, מאז ומתמיד רציתי, אבל ידעתי יותר טוב מזה.

עוד זכרתי את הלילה הזה בכיתה י"א שמאור –שתמיד השיג את החומר- הביא לי לעשן, וחזר למחרת מוכה מכף רגל ועד ראש על ידי אביתר. גם אני קיבלתי על הראש, שלא תחשבו. יותר ריחמתי על מאור, איך שלא יהיה.

אף אחד לא התנדב, ורועי ישב בתנוחת בהייה מוזרה על הספה. הוא ישב על שתי ידיו והביט קדימה, לחושך. "אני מאוהב." הוא מלמל בחולמניות.

כולנו פרצנו בצחוק. "לא, אחי. אתה מסומם." טפח ליאור על כתפיו. הוא הביט לו לשתות מבקבוק מים ואז חזר להביט בי. חוץ ממני, ליאור תמיד היה הנהג הזהיר. הוא לא שתה ולא הסתמם. הוא עישן, כי עם כמות העצבים שלו הוא לא יכל אחרות, אך הוא מעולם לא סיכן את עצמו בדברים אחרים. הוא תמיד דאג לכולם. חייכתי אליו.

"אני לא דואגת. הם ילדים גדולים. וחוץ מזה, הם אף פעם לא הצליחו לריב יותר מיומיים. אני בטוחה שזה יעבור להם. לא?"

ליאור משך בכתפיו ופנה להקשיב לבדיחה שמאור סיפר.

"גבר רוסי נכנס בעצבים לבניין העירייה ומתפרץ בכעס ללשכת ראש העיר.
"תגיד... אתה מכיר אותי"?
"כן בטח!" עונה ראש העיר.
"ומה תמיד אני שותה"??
"וודקה..." עונה ראש העיר.
"ומה אבא שלי שותה"??
"וודקה..." עונה ראש העיר.
"ומה הילדים שלי שותים"???
"וודקה..." עונה ראש העי..
"אז......למה חשבון מים 1500 שקל????" הוא התפרץ בצחוק וסחף את כל השאר אתו, ואפילו ליאור חייך. (סתם רציתי לספר בדיחה תעזבו אותי.)

אחרי זה כל אחד נפל לשיחה שקטנה עם השני. נשענתי על ליאור ושתיתי מהבירה, מביטה קדימה אל החושך. למה הייתי כל כך רגועה לגבי הפגישה של אביתר ובן? למה לא היה בי עצם אחת בגוף שהייתה מלאה בדאגה? נאנחתי.

"הכול בסדר?" שאל ליאור. הנהנתי.

החברים שלי ידעו הכול על מה שאימא שלי עשתה. וכשאבא שלי עזב את הבית ביום שבו חגגנו את יום הולדת שמונה עשרה שלנו, הם היו שם בשבילי. אבל ליבי התכווץ כשחשבתי על זה שבחיים לא אוכל לספר להם על הסוד האמתי והגדול שרק הרשויות ובן ידעו.

הם היו מסתכלים עליי שונה, לו ידעו. בגועל, אולי. הם לא היו מנתקים קשר, כי הם לא היו אנשים כאלה, אבל הם בטח היו מתרחקים לאט לאט עד שכבר הייתי מבינה שאני לא רצויה בקרבתם. ולא יכולתי לסכן את זה. בלעדיהם, הייתי בודדה מידי.

כבר בגיל צעיר למדתי שלא אוכל לנצח להסתמך על אביתר, ולצפות שהוא תמיד יהי שם בשבילי. לא יכולתי להתעלק עליו ולקוות הוא יהיה החבר היחיד שלי. כמובן שרציתי את זה, אבל למדתי שלא ככה זה עובד.

עד כיתה ג' לא היו לי חברים. הייתי לבד בהפסקות, מתחבאת בחצר האחורית. לפעמים אביתר היה רואה אותי לבד ומבלה איתי את כל ההפסקות, אבל ידעתי שזה חייב להפסיק, אז פשוט נשארתי בכיתה וציירתי. כשהגענו לרעננה בכיתה ד' או ה', אני כבר לא זוכרת, למדתי להכיר את החברים החדשים שלי. שם גם בן נכנס לתמונה.

הטלפון שלי צלצל, וקיבלתי הודעת וואטסאפ מאביתר. 'קלטת את האופנוע?'

לא התחברתי, בשביל שיחשוב שלא ראיתי, וכיביתי את הטלפון. "והנה ההצגה מתחילה," מלמלתי לעצמי.

"רוצה לישון אצלי?" ליאור הציע.

אני יודעת מה כולם חושבים על 'רק ידידים'. שתמיד מתפתחת אהבה ביניהם, שזה רק תירוץ, שזה לא ימשך הרבה זמן. אבל באמת שאני וליאור, היינו מאה אחוזים טהורים של 'רק ידידים'. היו לו מאה אפשרויות להיכנס לחיי בתור בן זוג, והוא מעולם לא ניצל אותן. ידעתי שהוא לא מחפש את זה בי, והערכתי אותו על זה.

לפעמים זה קצת פגע לי באגו, במובן של 'למה שהוא לא ירצה להיות חבר שלי?' אבל למדתי להגבר על זה. לא כולם רואים אותך בתור בת זוג פוטנציאלית, את יודעת.

"לא, זה בסדר." הם בטח יסיימו עם זה כבר בבוקר. והלילה הולך להיות סיוט. אבל עמוק בתוכי, רציתי לראות את בן עד כדי כאב. שוב לראות את השיער השחור שלו, את העיניים החומות כמו דבש האלו, את החיוך הכובש שרק גרם לך לרצות לצרוח מרוב הנאה. כל כך התגעגעתי אליו.

"טוב, חבר'ה, אני זזה." קמתי ממקומי ונישקתי אותם, ואז התחלתי ללכת.

"חכי, קרצייה. אני מלווה אותך." קרא ליאור.

"מי ישמע, רעננה! הדבר הכי מפחיד שקורה פה זה חתול שנדקר." מלמלתי, אך בכל זאת חיכיתי לו בזמן שאסף את הדברים שלו. השעה כבר הייתה שתיים עשרה.

ליאור ואני הלכנו את עשר הדקות הקצרות לבית שלי וניהלנו שיחה קצרה על הצרות שלי בצבא, בזמן שהוא הצליח להצחיק אותי בכך שירד על הצוות שם.

כשהגענו לבית וחיבקתי אותו לילה טוב, יכולתי לראות מעבר לכתפו שהאופנוע הלבן כבר לא חנה שם.