אחרי הרבה לבטים החלטתי לפתוח את היומן שלי, ואם כבר אז אין כמו שנה חדשה כדי לצאת לדרך חדשה.
תחושת הבדידות מכה בי בכמה נקודות.
הנקודה הראשונה היא כאשר מגיעה לה תקופת החגים.
אני יושבת עם בני משפחתי ורואה את כל האהבה שהם מקבלים מהסובבים אותם, ההודעות, הטלפונים וממהרת להעיף מבט במסך הריק שמציף בתוכי תחושת אכזבה ומחוצה לי עצבנות כלפי הסובבים.
הנקודה השניה היא כשמגיע הסופ"ש.
זה בא והולך, אבל קרוב לחצי שנה שלא קיבלתי הודעה מאף אחד "מה את עושה היום?".
הצביטה הזאת בלב כשאני נכנסת לפייסבוק ורואה את כל 'מכריי' הווירטואלים עושים חיים כיאה לגילנו ואני לא זוכה לזה גורמת לי לשנות את עצמי שוב ושוב אל הסביבה ולא להיות מי שאני באמת.
הנקודה השלישית היא כאשר כועסים עלי\אני נפגעת.
התחושה שמציפה אותי כשאני נפגעת גורמת לי להרגיש כאילו לאף אחד לא אכפת ממני, כאילו כולם נוטשים אותי בסוף ושאני לא שווה כלום.
כשכועסים עלי אני מרגישה שחרבתי עולמות, הרסתי חיים ואז אני מרגישה צורך להתגונן ולהאשים את הצד השני, כדי שיפסיק לכעוס ויחשוב שזה באשמתו.
היומן האישי שלי מספר על בדידות, הריבים שבאים עם הקרובים אלי בעקבות התחושה הזו והרצון פשוט לפרוק את מה שיש לי על הלב בתקווה למצוא אנשים שיבינו את התחושות ולא יבקרו אותן.
אני בת 22, גרה באזור השרון ובת להורים גרושים.
יש לי חבר כמה שנים שמנסה לתמוך בי כמה שיותר אך גם לו זה כבר נהיה יותר מדיי (מובן לגמרי).
אנשים תמיד אומרים לי שאני נראת טוב, וגם כשאני מסתכלת במראה אני מרגישה כך המון פעמים אבל כשאני יוצאת החוצה ומנסה להנות (בעיקר כשזה עם החבר) משתלטת עלי תחושה שזה לא נכון. אני נאטמת, לא מדברת, עם פרצוף חמוץ ונלחצת מכל בחורה שמדברת עם חבר שלי.
אנשים חושבים שזה כי אני סנובית, אבל הלוואי שהיו מבינים שזה כי אני לא מאמינה בעצמי.
אני מקווה שהבלוג הזה יעביר אותי תהליך של למידה עצמית, פריקה ובעיקר הרבה תובנות לחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
