תקופה רגועה יחסית, אני מניחה. זה גורם לי לאבד את הראש כי אני לא מוצאת את עצמי בתוך הבסדר הזה. מרגיש לי כאילו לקחו לי את כל מי שאני ונשאר רק בור גדול. זאת אדישות מגעילה.
יש אריזת אקמול צינון על השידה של ההורים. כנראה הם מתחילים לסמוך עליי קצת אבל זה לא יוצא לי מהראש. אני יושבת ומסתכלת על האריזה הזאת. זה לא יהרוג אותי, זה לא באמת ניסיון אובדני. אז למה? כ"כ בא לי לנפץ הכל וזה נורא מבלבל אותי. עכשיו הגיעה התקופה שבה יותר קל, מבלי ששמתי לב, היא פשוט הגיעה. למה הרצון להרוס בוער לי בראש? אני נורא מתאפקת לא להגניב אותו לחדר ולבלוע הכל אפילו שלא יקרה שום דבר. פשוט להשתיק את הבלאגן בראש ולהחליף אותו, לפחות לכמה זמן, לבלאגן פיזי וברור יותר.
הוא מתגעגע אליי ומזמין אותי אליו וזה דיי ברור איך זה ייגמר. וזה ברור לי שאחזור אח"כ ואתחיל לאכול ולאכול ולאכול ואז אלך להקיא ואז עוד סבב וכשכבר לא יהיה לי כוח לעמוד אני פשוט אלך למיטה ואבכה. אז למה? למה אני מוכנה לעשות את זה? זה לא בסדר. זה לא בסדר. זה לא בסדר.
אז
מה
הקטע
שלי?
מהההה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
