יש רגעים קטנים שבהם אני רואה עד כמה הכל הופך לשגרה. כבר לא עושים דרמות כשאני מתעללת ביד המזעזעת שלי. כבר אין סבב של מיון ותפרים ומבטים ושאלות ופסיכיאטר ועוד פסיכיאטר עם שאלות שחוזרות על עצמן ועוד תרופות ומשטרה מפגרת וכל הבלאגן הכרוך בזה. 

נכנסתי לרשימת ההמתנה לאינטייק במכון אופק. כולם תולים בזה תקווה ואני רק תוהה אם יקבלו אותי וכמה שחבל לי לבזבז על זה את הכסף שלי. 

הכל בוער בוער בוער ושורף ואני לא יודעת איך לשחרר את עצמי מהמעגל הזה. אני מרגישה לא קיימת. הגוף מבצע אבל הראש מסתכל על הכל הצד. בטוח יש לזה שם יפה ומפציץ בפסיכיאטריה. 

ואם עכשיו זה ככה, מה יהיה כשאפסיק עם התרופות? 

כי בזמן האחרון, גם קשה לי להשביע, 
את הרצון המקולל, לשרוף הכל בלי להודיע…