איך להסביר את החור שנפער בי? איך לספר על עומק התהום? לא ניתן לתאר זאת במילים. עברה שנה. והוא הופיע. שלח מילה. וזה מחזיר אותי אחורה. לאותו היום. ושוב אני מרגישה ערומה. שוב אותה הבושה. כאילו בכלל לא עבר זמן. כאילו זה היה אתמול. הראש בוער והמחשבות לא מרפות. למה חזרת? מה אם הבעיה היא בכלל בי? מה אם כל האסון הזה הוא רק בראש שלי, ובעצם כלום לא קרה? מה אם יש לו את התשובות? מה אם אצלו הפיתרון? מה אם שיחה איתו תגרום לכל הבלאגן הזה להיפתר? אני חייבת תשובה. חייבת סוף. שמשהו ישתחרר וייתן לי להמשיך הלאה. לא רוצה להרגיש ככה יותר. לא רוצה לחיות בתוך העור שלי. רק להחזיק מעמד. כל דקה. כל שעה. כל יום. כל יום מחדש. לא מצפה שיבינו. לא מאחלת לאף אחד להבין. תשפטו. תכעסו. הכל הולך. זה בכלל משנה? זה משנה למה אני חסרת עמוד שדרה? למה אני לא מצליחה פשוט לחסום אותו ולשכוח? לא מסוגלת לעמוד מולו. הוא שלח מילה. מילה אחת. אחת! ואותי זה מכניס לסרטים. 

מתי אוכל להניח לזה ולנוח? מתי יגיע השקט?