זורו.

תמיד בבית הספר המורה הייתה מכנה אותי חמור קופץ בראש וחשבתי שהיא לא מבינה דבר אך היום אני מבין שהיא צודקת.

אירוע שגרם לי להבין את הנושא לעומק התרחש בקוסטה ריקה, בעיר בשם חאקו. שם המון ישראלים נוסעים לבלות וליהנות מהים המיוחד והגלים המטורפים.

באחד הימים אני וחבריי החלטנו שאנחנו רוצים ללמוד לגלוש, החבר'ה לקחו שיעור אצל מורה שליווה אותם בפעם הראשונה. בשחצנות חשבתי שאין לי צורך במורה ומספיק לשמוע מהם את הטיפים. התעוררתי בבוקר ושכנעתי את חבריי ללכת איתי לגלוש, התוכנית הייתה ברור משכירים שני גלשנים ושלושה אנשים עושים תורות על הגלשנים.

הגענו לחוף בחאקו, חוף לא מרהיב במיוחד וחשבתי שאין טעם לשאול יותר מידי שאלות את דולב והוא רק הסביר לי את השיטה איך עולים על הגלשן. כאשר שני חבריי פחדו להיכנס לים ונכנסו לעט לעט אני כבר לקחתי גלשן ורצתי קדימה ממש גיבור! סופרמן! לא יודע לגלוש, לא יודע מתי זה זמן מתאים, לא מכיר את הגלים ואת הים מספיק טוב אבל בטוח בעצמו שזה הולך להיות פשוט ועל ההתחלה אני יתפוס גלים וכולם יתפסו את הראש ויגידו "איך הוא עושה את זה?" ואני יענה בקלילות "שטויות זה בא לי טבעי".

נכנסתי עמוק מידיי ובזמן לא נכון כיוון שזו העת של הגאות, הים עולה ובלתי אפשרי להילחם בו וברגע הזה החלום המתוק שלי הפך מהר מאוד לסיוט. הים גבר עליי ולא הצלחתי לשמור על הגלשן, הוא חבט בי בראש וחשבתי שאני מתעלף בלב ים כשחבריי רחוקים ממני ולא יודעים לאן הלכתי. זו הייתה מכה חזקה מאוד אך היא עוררה אותי, הבנתי שאני חי בסרט שאני יצליח לגלוש בים כל כך סוער והמטרה הייתה ברור לצאת מהמים כמה שיותר מהר, זה לא היה פשוט בכלל ולקח לי לפחות רבע שעה של מלחמה עם הים וכאשר הגעתי לחוף לא מצאתי את חבריי.

הייתי צמא ואפוס כוחות החול הרותח כמובן לא עזר והרגשתי שאני הולך על גחלים וזו ממש לא הגזמה, חיפשתי רק כוס מים ומקום עם צל עד שחבריי יבואו. הם פשוט נעלמו לי או יותר נכון אני נעלמתי להם. ידעתי שאין סיכוי שאני חוזר ברגל עד להוסטל וגם לא היה לי כפכפים כיוון שלא זכרתי היכן הם נמצאים. התחלתי לשוטט על החוף רץ בין אזורי הצל שרק בהם יכולתי לדרוך.. מצאתי פינה של צל ושכבתי שם. אף אחד מהמקומיים לא ראה את המצוקה שלי וכל כך התביישתי לבקש כוס מים שפשוט העדפתי לנוח בצל.

בתמונה החוף בחאקו קרדיט http://www.vacationbrokers.com/

כעבור זמן מה, אספתי את עצמי והתחלתי לחפש שוב או את הכפכפים ושארית המים או את אחד מחבריי, ולפתע ראיתי את דולב הוא נראה נרגש למצוא אותי וסיפר לי שהם גם לא הצליחו לתפוס גלים כיוון שהים אכזר, אמרתי לו שאני צמא וסיימנו ביחד את הבקבוק. החבר שני גם הופיע ואמר שהוא מעוניין לנסות עוד, ידעתי שאין סיכוי שאחזור לבד להוסטל אז החלטתי לחכות שם. הפעם בחרתי מקום אסטרטגי מקום עם צל וסככה בצבע אדום בולט.

למזלי עוד חברים הגיעו עם מים ואוכל וחזרתי לעצמי מהר, אחרי הטלטלה והסכנה נכנסתי שוב לגלוש והפעם בזהירות רבה אפילו הצלחתי לתפוס גל אבל מרוב הכוח של הגל מיד זרקתי את עצמי למים. זה היה מהיר וחזק מידי אבל באותו זמן כיף חיים. הנזק מהיום הזה היה רק 20$ על הגלשן שגרמתי לו סדק מהמכה החזקה שהוא פגע לי בראש שאין לי מושג איך המשכתי לתפקד אחרי מכה כזו. אחרי היום הנוראי הזה נותר לי רק לומר תודה לבורא שהביא שעזר לי לעבור את הסיוט הזה בשלום ואף תפסתי גל או שתיים. פעם הבאה שאני יגלוש כמובן זה יהיה עם מורה או בים רגוע. אני אוהב את הים בכל ליבי אך אהבה זו מסוכנת וצריך לדעת להיזהר ממנה.

לבסוף הגעתי להוסטל עם החברים והכל די הסתדר, אבל למדתי על בשרי "סוף מעשה במחשבת תחילה" ומאותו היום אין לי בעיה לחשוב כמו מבוגר אחראי החיים זה לא משחק ילדים וחייב להתייחס ברצינות לדברים במיוחד שהם נוגעים בחיים או מוות.

מצחיק שאני אחראי בכביש ובהמון דברים שאני מכיר, ודווקא בדברים חדשים אין לי פחד.

אתם בטח חושבים שאחרי סכנה כזו למדתי ואני לא עושה זאת יותר, ואני נזהר. האמת היא שאני עדיין טיפש אך פיתחתי לעצמי מנגנון הגנה אני קורא לו מנגנון השלוש פעמים. הוא פשוט מאוד אך הוא עוזר לי מאוד. לפני כל דבר אפילו מילה שאני מוציא מהפה אני משתדל להרגיל את עצמי במקום להגיב לחשוב ואז להגיב.

ואם מדובר בנושא קריטי אני חושב שלוש פעמים לפני מעשה:

פעם ראשונה – מה אני חושב?

פעמיים – מה הוא חושב?

פעם שלישית – מה הוא חושב שאני חושב?

אני יכול להגיע לרמות חשיבה גבוהות יותר ולחשוב ארבע או חמש פעמים אך אין בזה צורך. הגעתי למסקנה ברורה אני צריך תמיד להיות צעד אחד לפני כולם כך אני יכול לראות צעד קדימה בצורה נכונה ולא בצורה מעוותת כמו שילד חושב "מה אני חושב וכל השאר לא מעניין" זו חשיבה מוטעת. כמה שיותר זוויות הסתכלות על החיים נותנים תמונה רחבה יותר שהיא בהכרח תקל עלינו את החיים.

אני מקווה שלמדתם מהטעויות שלי משהו בכל אופן אשמח לשמוע את דעתכם עם הסיפור הזה. וזכרו החיים יותר יפים שמשתמשים במוח