ביום שישי הלכנו להצגה לכבוד פורים. "זהבה ושלושת הדובים".

הזמנתי כרטיסים מראש. סיפרתי לילדים, וכולנו שמחנו מאד.

אני לא יודעת מה קרה.

אולי בגלל שהייתי בחתונה עד שעה מאוחרת יום קודם. אולי בגלל שהזיזו את השעון שעה אחת קדימה בלילה.

התבלבלתי, וחשבתי שההצגה מתחילה בשעה 11:00.

בשעה 09:10 בבוקר גיליתי שההצגה מתחילה בשעה 10:00.

בבהלה גדולה התלבשנו מהר, חטפנו תיק ויצאנו מהבית.

אחרי כמה דקות נסיעה אני מסתובבת אחורה ורואה את הקטנצ'יק משפשף את עיניו.

"אמא, שכחנו לקחת משקפיים."

אני המומה.

מסתכלת על הוויז ומבינה שאם אנחנו חוזרים לקחת את המשקפיים, לא נגיע להצגה.

אמרתי לו שלא נורא. ובפנים הרגשתי מוות.

הוא לא כל כך הבין. הוא חשב שאנחנו חוזרים הביתה לקחת את המשקפיים.

כשהגענו וחנינו, והוא ראה שאנחנו יורדים מהאוטו, אבל לא בבית, הוא שאל "אמא, אנחנו לא מצאנו את המשקפיים?"

ובא לי למות. למות.

ניסיתי להסביר לו שמיהרנו, ושכחנו, ולא יכולנו לחזור, ושננסה להסתדר.

וחשבתי לעצמי. מה הטעם??

מה הטעם לקחת אותו להצגה בלי משקפיים?

זה כל כך לא הוגן.

לשמחתי המקומות שלנו היו טובים, האולם היה קטן, והבמה יחסית קרובה.

זה איזשהו סוג של נחמה.

וגם, גם אני לא רואה כל כך טוב, והנה אני מסתדרת בלי משקפים, ורואה את הבמה מצויין.

(המספר שלי לא מתקרב למספר שלו)

ישבתי לידו, ליטפתי אותו, חיבקתי אותו, והלב שלי נקרע.

כשהתחילה ההצגה, שאלתי אותו מה הוא רואה על הבמה.

הוא ידע לתאר מה יש על הבמה, אך אני מניחה שהוא ראה את הכל מטושטש.

באיזה שהוא שלב הוא גם רקד עם פלג גופו העליון לשמע אחד השירים.

אבל הוא לא חייך כלל במשך כל ההצגה.

ואני ישבתי שם עם מועקה ענקית בלב.