שעות העבודה שלי מאד יקרות לי.

כמעט בכל בוקר יש לי איזשהוא טיפול. איזשהוא ביקור בקופת חולים. במכון להתפתחות הילד.

כשיש בקרים שבהם אין לי שום טיפול, אני מאד שמחה. חשה הקלה. אני מגיעה לעבודה יחסית מוקדם, ומספיקה הרבה.

עובדת בפחות לחץ, ופחות רצה אחרי הזמן כדי לסגור את הפער של הבוקר האבוד במכון להתפתחות הילד.

אבל עם הזמן הצלחתי להשלים גם עם הימים של הטיפולים. כל עוד אני מגיעה למשרד עד השעה 10:00 בבוקר, אני מרגישה בסדר.

כי ב10:00 יש ישיבת בוקר, שנדחתה לשעה 10:00 כנראה בגללי. וככה לפחות אני מצליחה להתעדכן, מי עושה מה, ולהתחיל את היום יותר מסודר.

בימי שלישי אני לא מצליחה להגיע לישיבה, כי בימי שלישי יש פגישה עם הפסיכולוגית בשעה 09:00, עד השעה 10:00.

אז אני יוצאת למסדרון בקופת החולים, ומשם מצטרפת לישיבה בטלפון. עם תום הישיבה, בשעה 10:30, אני יוצאת למשרד, ומגיעה בשעה 11:00.

מגיעה למשרד, ומקבלת את המבטים וההערות הרגילות מהקולגות "עכשיו מגיעים?" "איפה היית?" "חייה טוב את!".

אפילו שכולם יודעים איפה הייתי, ומה עבר עלינו. אני הרי לא מסתירה כלום. כמו ספר פתוח. וזה עדיין מפריע שאני מגיעה מאוחר מכולם.

יש ימים שאני מבינה אותם, ומחייכת וממשיכה הלאה. ויש ימים בהם אני מתעצבנת, ומסבירה שוב איפה הייתי ומה עשיתי.

ביום שלישי האחרון (לפני חול המועד), הוא קם עם עין עצומה. אבל סילקנו את זה מהמחשבות, גם אני וגם אבא, והמשכנו כרגיל.

הוא הגיע לגן עם עין עצומה.

אני הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית. מתכננת לי יום שלישי רגיל.

בשעה 10:00, במקום להצטרף לישיבה בטלפון, קיבלתי טלפון מהגן. "העין שלו עצומה לגמריי. זה ממש מפריע לו."

התחלתי לבכות, והתקשרתי לרופא העיניים. אני צריכה תור דחוף.

מה קרה?

העין עצומה לגמרי.

תבואו עכשיו.

במקום ללכת למשרד, נסעתי לגן, לקחתי אותו משם, ונסענו לרופא העיניים. נכנסנו, והמזכירה אמרה "אני רואה".

באסה! למה את רואה? לא יכולת להגיד "לא רואים כלום! זה ממש נראה בסדר!" ??

נכנסנו לרופא. "חיכינו מספיק. משכנו מספיק. תקבעי תור לניתוח."

חזרנו לגן. נשארתי איתו כדי שיאכל ארוחת צהריים מאוחרת, והוא הלך לישון עם שאר החברים.

ואני הגעתי למשרד בשעה 13:00. מיואשת, אדומת עיניים ורועדת מרב רעב.

בוקר בחייה של אמא כמעט מיוחדת.