כבר מספר פעמים ניסיתי להסביר פה את התחושות הפיסיות.

את הכאב בכל הגוף. כאב ראש עמום. כאב בחזה. דפיקות בכל הגוף. תחושה של להיות בתוך בועה. לחיות בתוך בועה.

בלי יכולת לישון בכלל. ימים ולילות ארוכים ללא רגע של שינה.

ככה הרגשתי. ככה הלכתי והתנהלתי. עם התחושות הפיזיות האלו, ועם התחושות הנפשיות שהחיים כמו שאני מכירה אותם עומדים להסתיים. 

עם חלוף הימים הדברים התבהרו יותר ויותר. התבהרו תרתי משמע. גם הפכו ברורים יותר (כך אני מקווה), וגם אופטימיים יותר.

אך התחושות הפיסיות, וכנראה ההשלכות הנפשיות חלפו לאט יותר. לקח להן זמן ארוך יותר להתפוגג, ולמעשה אני לא בטוחה שהתפוגגו לגמרי.

ובמילים פשוטות - חוסר השפיות והיציבות ניכר בי :-) 

כחודש וחצי לאחר כל הסיפור, האח הגדול עדיין ישן בחדר של הקטן (הוא נשאר לישון שם חצי שנה).

בדיוק בימים האלו לפני שנה, לאח הגדול היתה דלקת עיניים חריפה.

באמצע הלילה באתי לבדוק מה שלומו. שמעתי רעש מוזר מהחלון אך התעלמתי. וחזרתי למיטתי.

לאחר זמן מה, בסביבות השעה 3 לפנות בוקר, שוב באתי לחדר לבדוק מה שלומו. הרי לא באמת הצלחתי לישון בחודש וחצי האחרונים.

שוב שמעתי רעש מוזר מהחלון. הפעם פתחתי את החלון, ושמעתי את הרעש חזק יותר. התסתכלתי למטה, וראיתי עשן יוצא מהדירה מתחתנו. מלווה ברעש.

שוב אזכיר, עדיין הייתי במצב נפשי מעורער. ממש. לא יציבה ולא שפויה. מי שעולמה כמעט חרב עליה כחודש מוקדם יותר.

התגובה שלי היתה בסיסית.

בשעה 3 לפנות בוקר פיניתי את הבניין בצרחות וזעקות נוראיות "הבניין עומד להתפוצץ".

הערתי את ילדיי ואת בעלי בצרחות. גררתי אותם אל מחוץ לבניין, תוך שאני דופקת על דלתות כל השכנים, מצלצלת בפעמון האעזקה של המעלית, צורחת ובוכה.

סיפור אמיתי.

כמה לא שפויה הייתי צריכה להיות כדי לעשות את זה.

מכבי האש הגיעו לבניין, כדי לגלות שצינור מים נסדק בדירה שמתחתנו.

מבויישת, אך המומה ומזועזעת מהתגובה שלי, חזרתי הביתה.

לימים הייתי צריכה גם להתמודד (ועדיין) עם הטראומה הנוספת שגרמתי לילדים שלי.

במשך חודשים האח הגדול אמר שהוא רוצה לעזוב את בית. שזה בית מפחיד.

זה עבר לו עכשיו, אך הוא עדיין פוחד להיות בחדרו לבד.

כמה לא שפויה.