1.  

השמיים מעולם לא נראו כחולים יותר מאשר ברגע ההוא, שצפיתי בהם ממעוף של ציפור, מבעד לחלון המטוס. אוקיינוס של כחול עמוק, נקטע רק על ידי עננים זעירים, כמעט שקופים, שחלפו על פניי. היה משהו מנחם להיות כה גבוהה מן האדמה תחתיי. עם המרחק שלי מן הקרקע, האנשים עצמם הפכו ליצורים קטנים ולא מזיקים והבעיות האנושיות נדמו כמו בדיחה אחת גדולה. כאן למעלה באוויר, היה רוגע שלא הרגשתי בפעם האחרונה שהייתי צמודה עם רגליי אל הקרקע. באוויר יכולתי להיות יותר קרובה לאבא, אם הוא איי פעם רצה את קרבתי, זאת אומרת.

  אמא ליוותה אותי לשדה התעופה בהרבה רעש והמולה. אמא הייתה בן אדם שמתלהט מהר ומתקרר לאט. קל היה להוציאה מאיזון. כל פעולה שהפרה את השגרה היומית שלה הפכה אותה לתזזיתית וחסרת מרגוע. אמא שנאה שינוים כמו שאני שנאתי מחסור בשינוים. היינו כל כך שונות, אני והיא. היא טענה שפזיזות והרפתקנות זו נחלתם של הצעירים בלבד. "יעבור לך, אחרי שתמלאי את מכסת הטיולים שלך, את רק תרצי לחזור הביתה." אמרה במצח קמוטה.

  אלא שאני כבר לא ידעתי היכן הבית האמיתי שלי נמצא. האם היה זה המקום שבו ישנתי כל לילה או המקום שבו הרגשתי הכי בטוחה בעולם? היו אלה מקומות שונים, ואם כל אחד מהם נחשב בית, אז הרי שכבר היו לי כמה 'בתים', או ההפך, לא היה לי אף בית בכלל.

  יצאתי להרפתקאה כדי לברוח. לברוח ממנה, לברוח ממנו, לברוח מעצמי. ידעתי עמוק בפנים שבריחה היא לא הפתרון אידיאלי, אך זה היה פתרון מספק לרגע ההוא, שבו החיים שלי נעצרו. אפילו כעת צמרמורת חולפת בגופי כשאני חושבת על היום ההוא. מאז החיים שלי נתקעו. הרגשתי שאני לא ממשיכה קדימה אלא עומדת במקום.

  כל בוקר כשהתעוררתי במיטה בבית של אמא שחזרתי את הרגע ההוא, שאבא שלי לקח את החיים שלו. יכולתי לראות את זה קורה שוב ושוב. מוחי לכד את הזיכרון הזה עד לפרטים הכי קטנים. זכרתי את צבע החולצה שהוא לבש, ירוק זית עם כפתורים זהובים. זכרתי את הריח של הבושם שלו, מהול בזיעה שהצטברה על מצחו. זכרתי כיצד הוא הביט בי לפני שהוא הרים את האקדח. היה זה מבט מלא במשמעות שלא הצלחתי לפרש. האם היה גאה בי או מאוכזב? האם אהב אותי או שנא? לא הצלחתי לפענח אותו עד היום. שפתיו היו קפוצות כשהוא הרים את האקדח לרקה. נעמדתי מתחת למשקוף בסלון כשראיתי אותו. הייתי כה קרובה אליו אך לא יכולתי להזיז את עצמי קדימה. רגליי היו כבדות כפלדה. הייתי צריכה להגיד משהו, כל דבר, אפילו להגיד את שמו, אך לא יכולתי לפתוח את פי. פחד וחרדה התערבבו במחשבותיי. לא יכולתי לחשוב בצורה צלולה. אני זוכרת שלא נבהלתי מהאקדח. ציפיתי שיהיה לו אקדח מוחבא איפשהו ברחבי הבית.. לשניה אחת, כשהרים את ידו היה נדמה שהוא מכוון אותו אליי. פחדתי למות. פחדתי שהוא יעצור את הכוונת עליי ויירה בי הישר אל תוך קרביי. אף פעם לא ידעתי מה עבר לו בראש. הוא תמיד היה כתעלומה בעיניי. אך ידו המשיכה אל הרקה שלו. הוא עצם את עיניו… ואז יריה.

  כשפקחתי את עיניי הייתי שוב על המטוס. המושב שלי היה נוקשה כמו בול עץ ופחית קולה קטנה שהדיילת הניחה קודם על השולחן המתקפל הופיעה מול עיניי. לידי ישן בריאן. הוא היה גבוה וארוך מכדי שיוכל לשבת בנח בכיסאות של מטוסים. ברכיו נפלו לצדדים באי נוחות וגופו ניסה ולא הצליח להתקפל כדי להתאים לכיסא.

צינה קלה כיסתה את מצחי. שוב הרשיתי לעצמי ליפול אל תוך הזיכרון ההוא. נאבקתי עם עצמי כדי לחזור להווה.   

   אף אחד לא ידע זאת, אך רוחו של אבא רדפה אותי.

יכולתי לראות אותו בחלומות שלי, כשהתעוררתי בבקרים ולפני שהלכתי לישון בלילות. הוא יכול היה להופיע בלימודים שלי, מתיישב ברגליים מפושקות על כיסא לידי, מקשיב לפרופסור אמבר שלימדה פסיכולוגיה של הגיל הרך וצוחק על המבטא הצרפתי המובהק שלה. הוא יכול היה להופיע בכיתת המבחן שלי, כיתה ג'2 שבה לימדתי שיעורי אומנות במסגרת התואר שלי, כורע ברך ליד השולחנות הנמוכים של דייויד ורון. הילדים היו רגועים ומחוייכים כי הם לא הבחינו במפלצת ששכנה בינינו כשהם קשקשו על דפים לבנים עם צבעי הגואש שלהם. הוא יכול היה להופיע בחשמלית שהסיעה אותי הביתה, מתנדנד מצד לצד כשהוא עומד ממול לכיסא שישבתי עליו. לפעמים חשבתי שהוא מתגנב בחזרה הביתה, כשאני ואמא כבר היינו במיטה וחוזר אל המקום הקבוע שלו, הספה בסלון. הייתי בודקת שארון הוויסקי נעול כדי לוודא שהוא לא שתה ממנו בלילה. השתייה הלילית שלו הייתה הרגל מגונה שחששתי שבוודאי ימשיך לדבוק בו גם לאחר המוות שלו. אך הארון תמיד היה סגור. והתלמידים תמיד היו שמחים וניחוחים. והמרצה אף פעם לא הבחינה בזר חשוד ומזוקן שישב בשיעורים שלה. כי אבא שלי לא באמת היה שם. הוא היה קיים רק בראש שלי. ובראש שלי הוא התמקם היטב, מוכן לשהות ארוכה ללא הגבלה. מן מפלצת שמצאה את פינת החמד שלה וסירבה לעזוב.

  הנסיעה לתאילנד הייתה גירוש השדים שלי. קיוויתי שאם אתרחק מספיק מכל מה שהכרתי, הוא יתבלבל בדרך ולא יידע לעקוב אחריי עד למזרח הרחוק. קיוויתי שאם אשנה מקום, אשנה מזל. זו הייתה התקווה האחרונה שלי לשמור על השפיות שלי. התקווה האחרונה לעבור הלאה. להתניע מחדש את גלגל השיניים שהיה חיי.

 בריאן זע באי נוחות על הכיסא שלו עד שפקח עיניים ישנוניות. הוא ניסה למתוח את איבריו אך הכיסא הצפוף הגביל אותו.

"השינה הזאת לא הטיבה איתך. אתה נראה נורא." אמרתי בחדוות מה. נהניתי להציק לו. לי ולבריאן הייתה מערכת יחסים המבוססת על הקנטות. הספורט המועדף עלינו היה להטיח עלבונות זה בזו.

"את לא נראית יותר טוב בעצמך." הוא מלמל. "נראה כאילו ראית עכשיו שד."

הוא לא היה כה רחוק מן האמת.

"מתי כבר נגיע?" הוא שאל בחוסר סבלנות. "עוד מעט אני אתקבע בתוך הכיסא הזה ואצטרך לקחת את המושב הזה איתי לבנגקוק. התחת שלי כבר נדבק אליו."

"אולי אז לתחת שלך תהיה צורה יותר סימפטית." הצעתי בחביבות.

"היי, אל תעליבי את התחת שלי. יש לנו עוד שישים יום שלמים לבלות ביחד. את תצטרכי להתרגל אל התחת הזה ובסוף גם תאהבי אותו."

"כבר התחלת לסמן איקסים בלוח ייאוש שלך ביומן?" הקנטתי.

"ביומן עם הלבבות שלי והמדבקות הזוהרות, את מתכוונת." הוא השיב בקריצה. "את יודעת שאנחנו הולכים לסבול והרבה ביחד, נכון איימי?"

"אני מודעת לעובדה הזאת." אמרתי בחיוך. "ככה זה כשיוצאים למשלחת שני הפכים גמורים כמונו."

"מי לעזאזל חשב שזה רעיון טוב לשלוח אותי לצ'יאנג מאי עם אחת כמוך?"

"פרופסור אמבר." השבתי.

"אני לא מאמין שהסכמתי לסחטנות הזאת." הוא גלגל את עיניו בתיאטרליות. "לא יכלו להצמיד לי איזו בחורה כוסית עם עיניים כחולות שתראה ללכת איתי ל'פול מון' כמו אליסון שוורץ? במקום זה הביאו לי אותך.. עם מה אני צריך להתמודד.."

"אני לא מאמינה שאתה תהיה מורה ביום מן הימים." אמרתי בציניות.

"אני אהיה המורה הכי מגניב שהילדים האלה יראו, אני מבטיח לך."

"אני כבר מרחמת על הילדים ההם." צחקתי. "אבל בינתיים אני מרחמת על עצמי, שנתקעתי איתך לחודשיים."

"כדאי שתפסיקי לחפור לי ותחזרי למדריך טיולים שלך. עשית לי כאב ראש. ומי קורא בימינו מדריכי טיולים? יש הכל באייפד…" הוא פתח את האייפד שלו ומלמל בחצי נשימה. "מאותגרת טכנולוגית".

  פתחתי את המדריך העב כרס שהבאתי איתי והמשכתי היכן שעצרתי בפעם הקודמת, "עשרת המקדשים שאסור לפספס בצ'יאנג מאי". קראתי את כל המדריך לפני כן אך עכשיו עשיתי קריאה חוזרת, כדי לוודא שלא שכחתי את המקומות שחשוב לבקר בהם. כדי להיות עוד יותר בטוחה הדבקתי מדבקות זוהרות לאורך כל הספר והצמדתי אליהם פתקיות צבעוניות. אולי הייתי מיושנת ומאותגרת טכנולוגית, אך אהבתי את התחושה המחוספסת של הדפים מתחככים בקצות אצבעותיי, זה תן לי את השלווה שהייתה כה חסרה לי.

  רק עוד כמה שעות, הבטתי שוב מבעד לחלון. רק עוד כמה שעות ננחת בתוך עולם אחר לגמרי. לא היה אכפת לי שבריאן טס איתי, אפילו שהוא היה מרגיז ומתנשא. רק רציתי לברוח מהסיוטים שרדפו אותי וקיוויתי המפלצת שרדפה אותי באריזונה לא תרדוף אותי גם כאן.

 התקווה מתה אחרונה, יש אמרה כזאת, קיוויתי שהאוויר האסייתי הדחוס יחייה את מה שחשבתי שכבר מת.

ההמשך בקרוב...

אשמח לקרוא מה דעתכם, אז תשאירו תגובות!

אוהבת.