"כל העולם עשוי מאמונה,אמון והמון אבק פיות"

החלונות האדומים

פינת רחוב שקטה, מלאה באנשים, הייתה השעה מאוחרת,
העיינים שלי היו כבדות ואבודות בתוך כל הטירוף הזה,
עמדת שם.

כל כך יפה היית,אך בודדה גם את, הכרתי אותך, אותי את גם,היית שונה אבל כל כך דומה,
היה אפשר להבחין במבוכה שהצטברה לך על הלחיים, ועל רעד הגוף שרעד לך ביידים,
הכל התמלא לבן מסביב,מלבד השפתיים שלך,הן היו אדומות כמו אלו של שלגיה.

הדיאלוג הארוך שערכנו בין שתי עיניינו לא רצה להיגמר. הרגשתי שהיא שלווה, כאילו אם תעבור עוד עונה היא עדיין תעמוד באותה הפינה,מחכה..

בעצם אני חושב כי בתוך תוכה היא רועשת ועצובה,
הרגשתי כי היא מזמינה אותי אליה, אך החלטתי להישאר באותו מרחק ממנה, ולא להתקרב..
שתרגיש שמישהו אי פעם אהב אותה.