אז הנה אני כותבת כאן שוב, וזה אומר שעם כמה שחשבתי שעברתי תהליך - נשארתי תקועה באותו מקום. 2 בלילה, ובמקום ללכת לישון אני מחזיקה את עצמי מלשלוח לך שאני מתגעגעת אלייך, שאני דואגת לשלומך - ושבאמת אני לא רוצה דבר מלבד לדעת שטוב לך עכשיו ושאתה מסתדר... אפילו אם זה יכאב שבלעדיי...אני מתגעגעת לקול שלך, לשטויות שלנו, לחבר הכי טוב שלי, שגם כשהוא היה בקצה השני של העולם - מילה קטנה שלו נתנה לי כוח... כל כך כואב לי לאבד אותך. אין יום שאני לא מתייסרת. אני בכוח מנסה לא לחשוב עלייך, לא לדבר עלייך, לא לכתוב עלייך, לא לכתוב לך. אני בכוח משקרת לכולם שטוב לי ככה, שזה נכון, ששנינו סבלנו מאוד בקשר הזה ורבנו בלי סוף, שאתה צריך מישהי שמתאימה לתנאים שלך, ואני צריכה מישהו קרוב. כשמתחילים איתי אנשים הקרויים בשם שלך, נחמדים ככל שיהיו, אני מתמלאת כאב ונרתעת. כשמתחילים איתי אנשים שלומדים רפואה, או מעיר אחרת..אני נתקפת חרדה, ואומרת לעצמי שאני צריכה מישהו קרוב. וכשיש מישהו קרוב... הוא לא מעורר בי כלום. אתה אפילו לא היית באמת צריך להתאמץ, גם מאחורי הפוזות של הסנובית שלא עפה מהשטויות שלך, למעשה מההתחלה הוקסמתי, ואני לא אצליח לאהוב ככה לעולם. אני חושבת שלא משנה מה יקרה איתי, ואני בטוחה שאני אסתדר ויום יבוא ואמצא לי בחור נחמד, ואולי אפילו נתחתן ונקים משפחה...אבל בכל פעם כשאשמע עלייך או אתקל בך, אני אתמלא כאב על שאיבדתי אותך...שאיבדנו אותנו... הייתי אומרת שלא נלחמנו מספיק חזק, אבל משהו פשוט לא עבד. תהיה בטוח שאהבה הייתה שם. אהבה יותר חזקה ממה שאפשר לתאר במילים. זה למה כל כך קשה לי לשחרר ולעבור הלאה. אני לא יודעת מה עשית בתקופה הזאת, ואם התקדמת... אני התקדמתי כל כך בלימודים, בקריירה, גם מבחינה אישית עברתי תהליך ענק...אבל כל מה שקשור ללב? נאטמתי מאז שהלכת...
מרגישה שאני קמה כל בוקר לעוד יום ריק, הציפורים לא מצייצות יותר, עוד יום של עבודה ולימודים ושיגרה. עוד אנשים שאני לא סובלת או לא מעוניינת.
עוד יום שאתה לא חלק ממנו, שאני לא יכולה לשמוע את הקול המרגיע שלך, לחלוק איתך את מה שעובר עלי, לצחוק איתך ופשוט לדעת שאתה מחכה לי ככה ומרגיש ככה גם...
אחרי פרידה נוטים להיזכר רק ברגעים היפים... הקטע העצוב הוא שאני זוכרת את הרגעים היפים אבל גם מודעת בהחלט לבעיות שהפרידו בנינו - המרחק, בעיות העצבים שלך, האדישות שלך למה שקורה איתי, הבדידות הנוראית, והצורך שלי בקירבה ושאשכרה יהיה לך איכפת..
אומרים שאם הראש שלך לא מפסיק לחשוב על משהו, כנראה שהמקום שלך הוא שם... אז איך זה שהראש שלי עדיין תקוע עלייך? איך אני לא מצליחה לשחרר גם כשקורים לי כל כך הרבה דברים טובים מסעירים אחרים בחיים שלי? כאילו שהחיים הם לא חיים בלעדייך...
יולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yuli.