סליחה שלפעמים אני כל כך מרוכזת בעצמי ,בעיקר כשאני פגועה או כועסת, שאני לא שואלת חזרה "מה נשמע אצלך?".

סליחה שכשאני כאובה אני בורחת ומסתגרת במקום להילחם כי כבר אין לי את הכוח.

סליחה שאני ממהרת להסיק מסקנות ולקחת כל דבר באופן אישי ובכוונה שלילית.

סליחה שאני כזאת נודניקית לפעמים - אני בגישה של אם אתה אוהב מישהו\משהו אסור לך בשום פנים ואופן להרים ידיים ולוותר עליו.

סליחה שקשה לי לראות את הכוס המלאה בכל סיטואציה ואני כל הזמן חושבת ממה אם ואילו היה אחרת במקום להתמקד בכאן ועכשיו.

סליחה שאני קנאית. מקנאה לך. מקנאה בך. כל אדם אחר ייראה לי טוב יותר ממני באותו רגע. האמת? בצדק.

סליחה שאני תלויה. חייבת לקבל אישור מהסביבה כל הזמן שאני בסדר ושהכל בסדר. שאוהבים אותי. שחושבים עלי. שאני לא לבד. 

סליחה שאני כל הזמן משווה את עצמי להצלחות והחלטות של אחרים - במקום להיות ממוקדת בכמה התקדמתיביחס למה שהייתי פעם, וביעדים האישיים שלי.

סליחה שאני טובה מידי לאנשים שלא ראויים לכך. אני נותנת לאנשים את הבמה לירוק עלי, לדרוך עלי, להגיד לי מה שהם רוצים, לנשוך שפתיים ולשתוק.

סליחה שאני לא משקיעה בעצמי כל כך כמו שאני משקיעה בנתינה ואהבה לאנשים החשובים לי. אם רק הייתי משקיעה יותר בלימודים, משקיעה יותר בחיי החברה שלי, בתחביבים ועיסוקים משלי - אולי גם התלות באחרים הייתה נגמרת...

סליחה שאני אומרת לפעמים דברים קשים מתוך כעס - אני לא באמת מתכוונת.

סליחה שאני מבטיחה לעצמי בכל שנה להיות אחרת - ולא מצליחה לעמוד בזה אף פעם.

***********

קשה לי. אני מסתכלת על חברות שפעם היו החברות הכי טובות שלי,שלא היה יום שלא היינו מתקשרות אחת לשנייה ומדברות ויוצאות לבלות ועוברות את הכל - בטוב וברע, שהיום חולפות על פני ברחוב ומתנהגות כאילו אינן זוכרות אותי...אולי הן באמת הדחיקו. אולי לא תמיד הייתי שם, אולי לא השקעתי מספיק, אולי אמרתי דברים ברגע שהרגשות הציפו אותי חזק כמו הר געש שמתפוצץ מתוכי - אבל לא באמת רציתי לפגוע. ואתן חסרות לי. ואני מתגעגעת. אין יום שאני לא חושבת מה קורה איתכן עכשיו. כל החיים אני אהיה עם תחושת הספק המעצבנת של "מה היה אם הייתי טובה יותר איתן..?" זה בטח היה משנה את כל התמונה, אבל עכשיו זה מאוחר מידי. 

כואב לי. לדעת שאתה רחוק ממני שנות אור, ושאיני יכולה לעשות דבר מלבד להאמין בך ולחכות לך כמה שיידרש. אולי רק אחרי כל ההמתנה והייסורים תבין כמה אני מוכנה לספוג בשבילך אהוב שלי, תבין מה אתה בשבילי... ואולי יום אחד אהיה כזאת גם בשבילך. אני מרגישה נורא לראות את כל זוגות החברים סביבנו מחזקים את הקשר בינהם, טסים יחד לחופשות רומנטיות בחו"ל, באיזה צימר, מדברים תמיד בכייף ובכבוד אחד לשני, ומאוהבים...הוו כמה שהם מאוהבים. מדברים על מיסוד הקשר...בעודי מחכה. מחכה ללא נודע. אני מניחה שהתמונה לא ורודה כפי שהיא נראיית מהצד, אבל אני רוצה שנהיה מאושרים יחד... אני לא יודעת כבר מה יהיה איתנו - אתה לא מבטיח לי דבר. ואולי מוטב שכך, כבר זרקו לי הבטחות בעבר, הבטחות שנזרקו לשמיים ובסוף הלב שלי נקרע. אתה לא רוצה להיות "עוד אחד מהם" - ואתה בהחלט בחור מיוחד. אני מרגישה שפישלתי שתמיד בכל שני וחמישי עוררתי ריב מטופש וקטנוני שעם הזמן רק גרם לך לקחת אותי כמובן מאליו ולסלוד ממני. כמעט איבדתי אותך אחת ולתמיד. אני משתדלת להיות מושלמת, אבל אני בן אדם. אני רוצה שנהיה זוג מהחלומות - עם שיוויון וכבוד והמון המון אהבה והשקעה אחד בשני, אני רוצה לתת לך את החופש שתוכל לפרוש כנפיים ולהתקדם, ולעבור איתך הכל. אני רוצה להפסיק לקחת דברים אישית... אבל אני רוצה גם להרגיש אהבה ולא להיות עבורך ברירת מחדל. הבעיה היא, שזה לא משהו שאני צריכה לבקש.

איבדתי. את סבתא רבא שלי זכרונה לברכה, ולא הספקתי להיפרד. זה ירדוף אותי כל החיים. אנחנו כל כך עסוקים בלימודים ובחיי החברה והזוגיות, מסתגרים לנו בחדר שעות על גבי שעות, שאנחנו שוכחים את המקום הבטוח, המובן מאליו הזה שאני בעצמי רוצה לצאת ממנו, המשפחה שלנו - שתמיד תמיד תמיד תהיה שם (במשפחות טובות כמובן). אני לא אשכח סבתא, איך הסתכלת עלי בעיניים דומעות כל פעם מחדש, כשכבר היית על כיסא גלגלים עייפה מהחיים, חלשה, ולא הכי צלולה, אבל אותי תמיד זכרת - את נינתך הראשונה. את היכולת לשיר קיבלתי ממך. תמיד התחננת שאשיר לך, והתביישתי. פחדתי כנראה שלא אהיה טובה מספיק. והיום את שותקת, ואני איבדתי את החשק לשיר. תבקרו את המשפחה שלכם... כי אני את סבתא רבא שלי, שרבים לא זוכים להכיר את שלהם, כבר פספסתי.

הלוואי והיה בי כוח לשנות, להשתנות, להיות חזקה בכל מצב, לא לקחת ללב, להפסיק כבר לבכות לכרית.

מאיפה מתחילים לשנות?

יולי.