סמים.
הרבה סמים, ממש לתוך הגוף שלי.
מקלים לי על המועקה שבבית החזה שלי, נותנים לי לנשום אויר.
ואז הלב שלי מתכווץ.
אני ממש יכולה להרגיש את הכיווץ. הוא אפילו כואב לי קצת.
זה כיווץ חזק, בין קצר לארוך, שפולט מתוכו קור, שיוצר אדוות קור בגוף שלי, שחלקן מגיעות עד לקצות הבהונות שלי.
ואז אני מזכירה לעצמי שלפעמים זה קורה.
לפעמים הלב מתכווץ קצת. וזה בסדר.
וחוץ מזה, את פרנואידית קצת כשאת מעשנת.
אז את באמת בסדר עכשיו.
תראי איזה יופי העץ הזה שניצב מולך.
האור הלבן מפנס הרחוב מאירים את עליו בצבע כל כך יפה, הצל והאור, החושך והלובן הזה, גורמים לעיניים שלי לדמוע.
תמיד אחרי שאני מסיימת לראות את into the wild יש לי את התחושה הזאת.
שהכל כל כך יפה.
שאני פשוט צריכה לנשום ולהסתכל לשנייה.
והכל בסדר.
כי באמת באמת הכל בסדר.
אני פשוט.
מתגעגעת.
לפעמים.
וזה פוחת.
לאט לאט.
ובקרוב, זה כבר יהיה זיכרון מוחלט.
שאני לא אזכור בכל מקרה.
הקול של אביתר בנאי כל כך לא מתחבר לי לדמות, שזה מעצבן.
הסתכלתי עליו בהופעה, בזמן שהוא שר, הרגיש שהוא שר לתוכו.
זה עכשיו.
זה מאוחר מדי.
המחשבות שלי שחורות.
כמו לילה במדבר.
כמו זפת בים האדום.
כמו הריסים שלי.
פעם, היה מנתח בשם כלשהו שאני לא זוכרת כרגע,
שהיה פסיכיאטר האמת, והוא ידע, שהחלק הקדמי של המוח שלנו, שהוא בעצם מה שמייחד אותנו משאר בעלי החיים,
הוא, החלק הזה, אחראי על המחשבות שלנו.
מה זה אומר?
שאם החלק הזה לא היה לנו, לא היינו יכולים לחשוב על דברים שאנחנו לא קולטים בעזרת החושים שלנו.
מה שאומר שלא היינו יכולים לתכנן כלום, לחשוב על העתיד, לדמיין, לחלום וכל מה שנלווה לעניינים הללו.
אז המנתח/פסכיאיטר הזה, ניסה למצוא תרופה לדיכאון אם אני לא טועה.
הוא לקח מין מקל מתכת ארוך, שבסופו היה עיגול שטוח, גם ממתכת.
הוא החדיר את המוט הזה דרך תעלות האף, עד למוח, ושם, כמו וישרים של מכונית הוא "ניקה" את החלק הקדמי של המוח.
מה שמדהים הוא, שבחלק מהמקרים, זה עבד.
האנשים הרגישו שינוי.
היו גם כאלו שמתו מהעניין.
וכאלו שנהייו משוגעים לחלוטין מהניתוח המקורי הזה.
מה שאני רוצה להגיד.
זה שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה.
כי הוא בטוח ישנה משהו.
לטוב או לרע.
כי כרגע אני לא יודעת איפה אני. אני באמצע.
וזה מקום גרוע מאוד.
להיות באמצע.
כינוי:
הכל מהכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
