יומניי

17.11

איך זה שבסוף כל יום אני מרגישה את השבריריות?
במיוחד עכשיו, כשהעוגן שלי הפך לגפור.
אולי אני תלויה יותר מדי באנשים, ומשתמשת בהם כמשענת.
אם אני אחזור להיות העוגן של עצמי, אראה כבן אדם קשה יותר, ומאוד מנותק. למרות שאין מה לעשות, בכל דרך יש את האבנים שלה. אם אין לי נקודת אחיזה, אני לא יכולה להרים את העולם, לפי דבריו של ארכימדס.

14.11

לא משנה למה זה קרה, לא משנה אם זה מוצדק או לא. עלבון, זה מה שהרגשתי בהתחלה. אף אחד לא התחשב בי. ואז לעג עצר אותי מליפול אל תוך מערבולת שהתחילה להיווצר, ושאחריה אמור לבוא הפורקן, הנחמה. אז נתקעתי בין העלבון ללעג.
לבסוף דמעות זרמו בשקט, בלי שאף אחד יראה, ואותם ליוותה הידיעה המרה שאני לבד. אין אף אחד שינחם אותי, שיחבק אותי חזק. אף אחד לא אוהב אותי עד כדי כך, ידעתי, בזמן שחשבתי על האנשים הכי קרובים אלי.
נזרקנו אל העולם עם היכולת להרגיש ולהיות רגישים, כדי שנסתדר בינינו ונצליח לנהל את העולם שלנו ולחיות טוב יותר. חבל שמי שתכנן את זה לא חשב על זה עד הסוף. לא אכפת לו מה זה גורם לנו לעבור.