ע, אני כועסת עלייך. מה קרה לך? ממתי אתה מתעניין בכל כך הרבה שטויות? פייסבוק שמייסבוק, פרסום, אנשים מצחיקים, סטטוסים שנונים. אולי כל אלה גורמים לך להרגיש משהו בפנים, משהו שאני יודעת שלא הרגשת כבר הרבה זמן. מרגיש פתאום עילאי, איכותי. אני יודעת? הלוואי וידעתי. אתה לא משתף יותר, כבר לא מדבר, ואת האמת? נותן לי הרגשה כאילו אני כבר לא מספיק טובה כדי להיות במעגל החברים שלך. החברים "הנאורים", האיכותיים, השנונים האלה שאתה פתאום כל כך מעריך. אולי זה בכלל אני, שעכשיו יש לי חבר אז אולי אני יותר איתו, ואתה מרגיש שאני מתרחקת, כמו בכל פעם שאני עם מישהו חדש. אבל זה לא נכון. למה שלא תהיה איתי כנה? למה שלא תגיד לי בפנים מה אתה מרגיש? למה שלא תדבר? תדבר איתי. אני פגועה ההתנהגות הזו, מחוסר הישירות, מההתחמקות, מהנגיעה הזו בקול שאני שומעת שאתה מנסה להאכיל אותי במילים שישביעו את הספק שבי. לא יפה.

ע, וואו. כל כך הרבה צבעים. רגש, לא רגש, הרבה מחשבות. מי אתה? על מה אתה חושב? מה אתה חושב עליי? קראתי בכתבה בהארץ איך לבנות זוגיות טובה. היה שם משהו שפשוט היה מאד נכון לגביי ולגבייך. לפעמיים כשאתה מנסה לשלוט עליי אני מתגמדת לידך, והביטחון שלי יורד. זוהי לא אשמתך. אני לא רוצה שתפסיק, כי ככה אולי אצליח לפתח ביטחון עצמי לבד. מה בעצם גורם לי לחוסר ביטחון? יש בי המון דברים טובים, והרבה אנשים רואים אותם. אני מקבלת הרבה חיזוקים חיוביים. אז מה זה? אם אני לצד בן אדם בעל ביטחון עצמי גבוה, למה זה גורם לי להתגמד? שיפוטיות? ביקורתיות? נמאס לי להאשים אחרים. אולי אני גם צריכה להפסיק להאשים את עצמי. כל כך הרבה לגלות בך. כיף לי כשאתה נפתח אליי. כיף לי שאתה חסר ביטחון כי אז אני מרגישה בגובה שלך. אני נהנית ממך ובו זמנית אני גם מרגישה שאתה כבד עליי; שלפעמיים בא לי לברוח למקום שבו אני אוכל לנשום לרווחה. אולי זה כי אני מרגישה במבחן כל הזמן? מה אתה אומר? 

ש, מה את חושבת שאת צריכה לעשות? את חושבת שרשימות יסדרו לך את הראש? את חושבת שאת צריכה למצוא את עצמך? איך את יודעת שיש איזו ש כזאת שמתחבאת לך ואת צריכה למצוא אותה כדי להיות שלמה? למה את לא מרגישה שלמה? מה חסר לך? את יודעת להצביע על זה? מה קשה לך? עם מה אתה יודעת להתמודד ועם מה לא? מה את רוצה בכלל? חופש? הערכה עצמית? ביטחון? אהבה? מתי תדעי? מתי תקבלי את עצמך? מתי תהיי מרוצה? מתי לא תהיי כל כך מעורערת? 

מי אני בכלל? איבדתי אחיזה במציאות. מה עושה אותי מאושרת? גברים? אהבה? האם כל התחביבים האלה הם סתם? האם אני מסוגלת לוותר עליהם? אם לא, אז למה הם לא העוגן של החיים שלי? ממה בנוי העוגן של החיים? מה מקים אותי בבוקר? אני מסתכלת עלייך ורואה שאתה לגמרי במסלול שכיוונת. אני חושבת מה אני הולכת לעשות כשאסיים את הצבא ויודעת שאני אבודה מכל הכיוונים. לא ארצה ללכת בדרך הסלולה שהחברה בנתה לי. ואם אלך בשביל צדדי, מה יאיר את החושך? הפחד המשתק את רגליי הוא שמונע ממני לברוח מהר אל המסלול המוכר. 

מרגישה שאני כלום. שיש בי מעטפת שצויירה בקפידה וכשמנסים להבין אותי אז אין לי כל כך איך להסביר. "תסתכל ותבין" אני מכריזה, כי אני בעצמי לא יודעת. רוב האנשים יודעים מי הם, רוב האנשים יודעים שהם משהו. 

למה אני מרגישה חלולה? • למה אני צריכה את האישור שלך כדי להחליט אם אני בסדר או לא? • למה אני מחפשת שתגיד לי מה לשנות? • למה אני חימר בידי הבחורים שאני יוצאת איתם ואני מחכה שהם יפסלו אותי לפי נוחות? • למה אני אוהבת את זה? • למה אין לי בסיס? • האם זה תמיד היה ככה? • למה אני מרגישה חסרת משמעות? 

האם יש לי מחסור בעמוד שדרה,

או שזה משהו אחר שחסר?

אם אני קלת השפעה

זה משהו לא טוב?

אולי זה בושה?

ואם אני רק שלד

ויש לי מעטפת דקה

ובחורים נהנים

למלא את הצורה?

לבחור לי את הצבע

לבחור את התכונות

ואז לצאת בסוף

עם מלכת הבחורות?

ואיפה היא,

אותה הבחורה?

שמלאה את השלד

בראה את הצורה

אולי היא בחרה לברוח

כי זו הדרך הקלה?

אבל כמה כבר קשה זה

לגבש לעצמך צורה?