Dreaming With my Eyes Open

בדידות זה רגש חזק מידי, מה שהרגשתי רוב תקופת החיים שלי, לא מדובר בחוסר אוזן קשבת, מדובר בהרגשה ומועקה שתמיד הייתה שם

זה התחיל בבית ספר יסודי, אז כשכולם קראו לי אבוארבע עם המשקפיים. ואף פעם לא הבנתי למה תמיד כולם שנאו אותי כל כך, למה נגעלו כשהיו בסביבתי, ולמה תמיד ניסו רק להתרחק מימני, אמרו לי שאני מכוערת ומגעילה. 

באיזשהוא מקום אני אמורה גם להגיד תודה, אולי אני גם מקרה לבריונות אבל אני לא זוכרת שממש הרביצו לי, רק תמיד קראו לי בשמות, והמורות? הן אף פעם לא עשו כלום, יכול להיות אפילו שלא שמו לב. איפשהו בכיתה ד החלטתי שאני לא רוצה ללמוד בעיר הזאת יותר, גם כחלק ממה שנהיה באחותי מללמוד בתיכון היחיד שיש כאן. אחותי הגדולה שהייתה אחראית להרבה סבל בחיים שלי, דברים שאני לא מסוגלת לראות גם היום, אבל אני יודעת שהם היו, אמרו לי שחושבים שהמח שלי החליט לדחיק את זה כדי לא לזכור.  בכיתה ד  החלטתי שאני רוצה ללמוד בפנימייה, גם בגלל מה שעברתי ביסודי, גם בגלל היחסים במשפחה שלא היו 100 אחוז אף פעם, איך אני יגיד את זה? אני לא בדיוק הילדה שמדברת עם ההורים שלה על הכל ובעצם אני לא מדברת איתם כמעט ובכלל, אף פעם לא באמת הייתי זקוקה להם, ומתי שהפסקתי לדבר איתם היה סביבות הגיל הזה, וכמובן שהיה גם את העניין עם אחותי.

אחותי עזבה את הבית בגיל 20 אני חושבת, כשעוד הייתי בכיתה ה, משם לא יצא לי לראות, לדבר או לשמוע מימנה כמעט שנה, ואז היא חזרה, איפשהו בכיתה ו אחרי שההורים שלי גם הספיקו להתגרש. היא הגיעה עם כל ההבטחות שלה שהיא פה עכשיו ושהכל יהיה בסדר, שהיא תיקח אותי ללונה פארקים, לאכול גלידה בים ובכלל סתם להיות איתה. אחרי זה, היא נעלמה שוב והפעם לשנתיים, ככה ששמעתי מימנה רק בכיתה ח, ושוב היא באה אליי עם כל ההבטחות שלה, ההבטחות שלה לי ולאמא שלי ואני רציתי את אחותי אז החלטתי לתת לה עוד צ'אנס בתקווה שזה יהיה האחרון, אבל לא היא שוב ניתקה קשר והפעם שמעתי מימנה רק בכיתה יא, איפשהו לקראת סוף השנה. פה כבר היה לי יותר קשה לסלוח ובסופו של דבר מצאתי את עצמי סולחת לה שוב מחדש, ואחרי זה כשהיא שוב נעלמה, נגמר הקשר שלי איתה, ונגמר כל הרצון שלי לשמוע בכלל את הקול שלה. בשלב מסויים השנה היא יצרה קשר, אם אמא שלי, וכשאמא שלי רצתה לדבר איתי עליה, על זה שהיא יצרה קשר, פשוט אמרתי שאני לא רוצה לשמוע מימנה ומבחינתי אני בת יחידה. וככה היה, לא שמעתי מימנה מאז.

בכיתה ח התחלתי להרגיש את הבדידות הזאת יותר, כמו חלל כזה בבטן, התרחקתי מכולם, בזמן הזה כבר הצלחתי לרכוש חברים, מסתבר שאני לא אותה בחורה מכוערת ומגעילה מיסודי, מסתבר שאני אפילו יפה ברמה שקשה לעמוד בפניי, לפחות זה מה שנאמר.

המועקה שנפלה עליי בכיתה ח תקועה אצלי עד היום, כמובן שרובה עזבה וחזרה עם השנים, אבל הבסיס תמיד היה שם. בכיתה ט חשבתי על לעזוב את המקום, התחיל להיות לי בו ממש רע, עם המדריך, האם בית, הילדים והאווירה. כיתה י הייתה אצלי חצי קלאץ', היו תקופות שמחות והיו תקופות על הפנים, אבל בוא נגיד שמכל השנים שלי, שתי השנים היחדות שהיו אצלי נורמליות זה כיתה ז וי. השנים היחידות שאני באמת יכולה להסכים שהיה לי לרוב טוב. בכיתה יא שוב רציתי לעזוב, והתחלתי לא לסבול את המקום, שנאתי את המקום הזה כל כך שהרגשתי את עצמי משתגעת. כיתה יא כבר היו לי פחות חברות, הבנתי כבר מי משחקות אותה לצרכים אישיים ומי לא, דבר שהמשיך בשנה האחרונה שלי י"ב שהייתה השנה הכי גרועה בחיים שלי שיצא מימנה רק דבר טוב אחד והוא שפגשתי את אחד הבחורים הכי מדהימים בעולם.

יב התחיל בסדר, היה לי עוד חבר בתחילת השנה, חבר שהתייחס אליי דיי חרא, ואפילו מאד חרא אבל זה היה כלום ביחס להמשך. בסופו של דבר נפרדתי מימנו, ולא לקח לי הרבה זמן להיתגבר עליו, לקח לי בערך שבוע, כשאהבה הופכת לשנאה זה נורא קל להתגבר.

משם חזרתי לדבר עם אנשים אחרים, אנשים שבנתייהם אותו הבחור המושלם הזה שהזכרתי. הבחור הזה היה הידיד הכי טוב שלי בכיתה י , הפך לאויב שלי איפשהו באמצע ומשום שהיו לנו חברים משותפים אז בסופו חזרנו לדבר אחד עם השני, משם הוא שוב הפך להיות הידיד הכי טוב שלי, ומשם הייתי רוב הימים רק איתו. אחרי זה גיליתי שהוא אהב אותי 3 שנים, גם כשחשבתי שהוא שונא אותי יותר מכל אדם אחר בעולם הזה. נהיינו לזוג, דבר שלקח קצת זמן כי אני טיפה עקשנית. אחרי כמה זמן, הכל התחיל להדרדר.

התחלנו לריב, קצת בכל פעם, וזה גדל עם הזמן, בסוף פתרנו את זה, אבל באותה התקופה של כל הריבים גם קרה דבר גדול שדיי הרס לשנינו את כל השנה ההיא. היה סיפור של מכות בינו לבין החבר של מישהי שהחשבתי לחברה שלי זמנו( מישהי שברגע שבחורה אחרת שאני לא מחבבת במיוחד חזרה היא נטשה אותי וזרקה אותי לכלבים, והיא קראה לי החברה הכי טבוה שלה). 

משם, היה סיפור עם בית חולים, משטרה והרבה דרמה של שתי בחורות בלונדיניות מטומטמותף, שבמקרה היו איתי בחדר בפנימיה.  חבר שלי הגיעה לבית חולים, בגלל שהיה לו כבוד עצמי והוא לא רצה להרביץ לאותם הבחורות ששימשו כחומה מפני אותו הבחור שהרגיש גבר לכמה שניות. הבית חולים עירב משטרה, משם הדרמה התחילה ומשם הבנות האלה, שהיו 2 החברות הכמעט הכי טובות שלי ועוד אחת שהייתה החברה הכי טובה שלי שהצטרפה אלייהן הלכו בפנימיה וסיפרו את הגרסה שלהם, כמובן שהוסיפו פרטים, השמיטו פרטים ועושה בלבול ענקי בכל הסיפור. משם הם ניסו לאסוף אנשים נגדנו, דבר שדיי הצליח להם כי היו מעטים שהחליטו שהם פשוט לא הולכים לתפוס צד בסיפור הזה, האנשים הבוגרים היחידים בי"ב.

חייתי להומלס בפנימיה, הייתי נמצאת פעמיים ביום בחדר שלי, בלילה כשהולכים לישון ובבוקר, חוץ מזה, לא הייתי נכנסת אליו למעט שירותים ומקלחת. הכל היה סיוט אחד גדול. מתוך 6 חברות נשארה לי אחת, וגם היא רוב הזמן לא הייתה איתי בגלל שהאחרות גם יהו חברות שלה. אם לא היה לי את החבר שלי, דניאל, לא היה לי כלום, וסביר להניח שהייתי מתאבדת או משהו, דבר שרציית לעשות גם ביסודי, אבל החזקתי את עצמי כי ידעית שאני יותר חזקה מזה. 

הדרדרתי בלימודים ברמה משמעותית, מ80 ירדתי ל60 ואפילו 50. חוויתי 5 התקפי חרדה, שאף פעם לא היה לי לפני זה. 1 מהם בגלל הבנות האלו, שני ושלישי בעיקר מפחדים של המשך החיים והרביעי כשאני ודניאל נפרדנו פעם אחת (דבר שהחזיק כמה ימים רק אבל הוא השפיע לי ממש על כל הנפש, וכמה ימים שלא הצלחתי להפסיק לבכות אפילו לרגע. והחמישי כשגיליתי שלאבא שלי יש סרטן.

בשלב מסויים הצוות וההנהלה הגבוה התחילו לדאוג למצב הנפשי שלי וקבעו שאני חייבת לעבור חדר, דבר שלקח לו זמן.  עוד דבר ששכחתי לציין, במהלך כל הסיפור הזה, היה לי פרויקט אומנות על הראש, בבוקר הייתי לומדת, היית מסיימת ללמוד סביבות 4-5 ואז הולכת לבית אומנויות כדי להמשיך את הפרוייקט באומנות, ואז ב11  הייתי הולכת לכיבוי אורות והולכת לישון וככה כל יום. זה היה נדיר אם הייתי רואה את חבר שלי ליותר משעה, בדרך כלל הוא היה בא איתי לבית אומנויות סתם כדי לשבת לידי בזמן שאני עובדת שאני לפחות ירגיש את הקרבה שלו. לא השתתפתי כמעט בשום פעילות שעשו י"ב, לא רציתי לצאת לטיול השנתי, הוכרחתי, בחגיגות פורים לא השתתפתי כמעט, במסיבת סיום שלי לא השתתפתי, לא בהופעה ולא במסיבה אחרי זה. גם לא קניתי שמלה, לא היה לי כסף לזה כמו לשאר והיום הזה היה דיי נוראי. לראו תא תכל הבנות שנראות טוב ורק אני נראת כמו ביום יום עם שמלה דיי ישנה שנראת טיפה יותר חגיגת מהרגיל.

סיימתי לימודים, חזרתי הביתה, הציעו לי לעשותעוד בגרות באנגלית, כדי לנסות לשפר את הציון, לא הלכתי אליה, לא הייתי מסוגלת לחזור את המקום הזה. חשבתי שאני יסע ותכננתי לנסוע אבל בערב לפני זה פשוט החלטתי שאני לא רוצה לחזור לשם, יצאתי מהמקום הזה בסוג של טראומה.

לא למדתי לבגרויות, לא היה לי זמן ללמוד לבגרויות, בעצם, את הזמן היה לי את הכח לא, הייתי עייפה כל הזמן, ולא פיזית, הייתי עייפה נפשית, לא הרגשתי שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים. פעם אחת יצא שחטחתי את עצמי. היה לי מועקה וסטראס יום שלם, לא הצלחתי לשחרר מזה, באחת ההפסקות ביקשתי כמה שחטות מסיגריה של חברה, אפילו שאני לא מעשנת בכלל, שמעתי ממעשנים שזה מרגיע והייתי נואשת כדי להירגע, ובערב ממש לפני שהלכתי לישון חתכתי את עצמי, גם כי נניסיתי להירגע, וזה עזר לי למען האמת, אבל הבטחתי לעצמי ולעך מי שגילה על זה שאני לא עושה את זה יותר.

חזרתי הביתה, אחותי פתחה פייסבוק, שיתפה תמונה שלי, ביקשה סליחה, לא עניתי, מחקתי אותה מהחיים שלי, אבל זה החזיר כמה רגשות על פני השטח.

אבא שלי קיבל סרטן, גיליתי במקרה. המצב הבריאותי של אבא שלי אף פעם לא היה טוב, כשהייתי קטנה הוא אף עם לא עבד, הוא תמיד היה בבית ולא מבחירה, אסור היה לו לעבוד, היו לו הרבה בעיות בלב, הוא עבר 3 ניתוחים שם. כשההורים שלי התגרשו אבא שלי גם שבר את הרגל, והוא זקן אז.. הוא לא יחזור ללכת נורמלי, הוא הולך כמעט רגיל לגמרי כן, פשוט עם צליעה קלה. הייתי רגילה לכל זה וכהוא אמר לי שהוא עושה ניתוח בקיבה זה לא שינה לי כל כך הרבה, כי הייתי רגילה לאורך החיים הזה. אחרי הניתוח הזה הוא עשה עוד ניתוח, הוא רזה בטירוף, ולפני זה היה לו כרס בירה מטורפת. יום אחד, לאמא שלי יצא להגיד לי את זה במקרה, שלאבא שלי יש סרטן, היא חשבה שאני יודעת אבל לא ידעתי והיא התחילה להרגיש רע, כי כנראה שאבא שלי לא רצה לספר לי כדי שאני לא אדאג לו, והוא המשיך לעבור טיפולים ואני ממשיכה לשחק את צעמי כאילו אני לא יודעת מה יש לו, כי אני יודעת שזה מה שיעשה אותו שמח יותר.

החתול שלי מת לא מזמן, לפני בערך שבועיים ובכיתי כמו מטורפת, קיבלתי אותו כשהייתי בת 9, ליומולדת, והוא חיי איתי עד יום הולדת 18. קשה לי להיות בבית , לא כי אני מאמינה שהרוח שלו מסתובבת פה או משהו, אלה כי אני מרגישה את הבדידות באוויר, הוא תמיד היה פה והוא כבר לא פה והכל מרגיש ריק וזר פתאום.

חבר שלי עכשיו התגייס, אני חודש הבא ואני מפחדת, מהטירונות בעיקר. אני לא רוצה לשרת בצבא, אף פעם לא רציתי, זה לא אני ולהיות חלק מזה סוטר את כל מה שאני מאמינה בו. הצבא גם ניפץ לי חלום של כמה שנים, רציתי לעשות שנת שירות, מקום שבוא אני באמת יוכל וירגיש שאני תורמת משהו במקום סתם להיות חלק מגוף שהורג אנשים.

אני בוכה כמעט כל לילה, גם כשאני בבית וגם כשאני אצל חבר שלי. הוא הבנאדם היחיד שאני מסוגלת לדבר איתו על הכל והבנאדם היחיד שאני מרשה לעצמי לבכות לידו והבנאדם היחיד שאני לא מרגישה בודדה כשאני בסביבתו, ובקיצור הוא כל החיים שלי, ואם אל יהיה לי אותו, לא יהיה לי כלום ואני כנראה שוב ישקול להרוג את עצמי.