רציתי לכתוב על איך שבמסע אל העבר, בין התמונות מהמסיבה הראשונה שערכתי למכתבי האהבה שקיבלתי, מצאתי הפתעה. מצאתי, בטעות, במקרה, מילים שכתב זה ש*כנראה שבר לי את הלב. *אני לא בטוחה.
הוא כתב שחלק בי תמיד יהיה שייך לו, וטעה. וגם אני טעיתי, כי הסכמתי איתו. אבל לא מצאתי את הצלקות שהשאיר בנפש שלי, אפילו לא מצאתי כעס, באמת. רק נוסטלגיה מעומעמת, כמעט מנחמת. רק תהיות קטנות, שאלות שכבר לא אשאל, מסקנות שרשמתי אחרי החוויה המטורפת שהוא לקח אותי אליה. וההבנה המתוקה, המדהימה, שהכול בסדר. שהדברים קרו כפי שהיו צריכים לקרות. שמה שחשבתי שייהרוג אותי, מה שעשה אותי חולה כל כך- נרפא. 

רציתי לכתוב על העובדה שזה גרם לחשוב. לחשוב קצת על העולם שהכיר לי, לחשוב קצת על דמויות דומות לו שפגשתי בעולם הזה, לחשוב קצת על יחסים מסוכנים ומסוכנים פחות עם הדמויות האלו ועל הטעויות שלי ועל ההצלחות שלי ועל העובדה שאני חזקה יותר משהייתי אז. ולחשוב ולחשוב ולחשוב ולחשוב, על שנמאס לי לחשוב. ואז הגעתי לכאן וניסיתי לשתף, לעשות סדר, אבל אני לא מצליחה. 

זה לא המקום למילים שלי, אולי.