Maliyah

אף פעם לא הייתי סופרת מי יודע מה, אבל הסיפור הזה- הוא שלי. כאילו, אמיתי לגמרי.

מליה. זה השם שלי. לא, אני לא המדינה המפגרת הזאת שכולם טסים אליה וחוגגים בה במלא מסיבות עם בלוני הליום.

אני מליה... פרח מגן עדן, עלייה (בסודנית)... ולא, אני לא סודנית.. או אתיופית... או שחורה.. או גזענית.

אני פשוט מליה.

ילדה עם שם מיוחד.

שם מיוחד, וחיים מיוחדים.

הרבה אנשים אומרים לי שהשם שלי מתאים לי, כי אני באמת פרח או כי אני באמת מגן עדן.. אבל אני מאמינה שאני באמת מאמינה בעלייה למעלה, ולא להיתקע בתחתית, הנה שמה, למטה. 

אבל זה לא משנה עכשיו, מאז התינוק בבטן שלי פירושי שמות ואיחולים שהילד שלי יהיה כמו הפירוש של השם זה הדבר היחידי שהולך איתי. 

אני מליה, אני בהריון-בגיל 18.

בסוף חודש יולי האחרון, חגגתי 10 חודשים מלאים באהבה,אושר ושמחה עם הבן זוג שלי. 

שבוע אחרי זה, הוא בגד בי. איך גיליתי? החולת נפש שהוא הביא הביתה לקחה לו את הטלפון ושלחה סלפי שלהם במיטה. הוא ישן כמובן. בבוקר הוא התחנן לסליחה.

יומיים אחרי זה התגייסתי. כיף. נשמע ציני? לא בדיוק. הייתי כלכך עסוקה פתאום בטירונות, כלכך רחוקה מהמציאות וממה שקרה לי בבית שהספקתי לשכוח ולמען האמת, לא רוצה להשוויץ- התגברתי. עליו. ועל כל מה שקרה. אבל זה היה זמני.

זמני עד ש.... הוא שלח הודעה. ואני מצאתי את עצמי נוסעת אליו.. שוכבת אצלו במיטה, שוכבת לידו במיטה, שוכבת איתו במיטה.

למה עשיתי את זה? געגוע לבן אדם שמכירים. איך הצלחתי? סתומה, נו מה.

קמתי בבוקר, שעה וחצי לפניו- רציתי לקום, להתלבש וללכת הביתה. אבל לא רציתי שהוא ייתענג על הסטוץ של הלילה. אז נשארתי שם,במיטה שלו. מסתכלת עליו ונגעלת. מתכננת כבר את הסצנה הזאת כשהוא יתעורר. ותיכננתי הכל! תיכננתי מה אני אגיד, מה אני אעשה, איך זה ייראה, איך אני אראה. ואז הוא קם...

והתחלתי בהצגה הקטנה הזו שהמצאתי בראש, והלך לי דיי חלק. איך קמתי בעצבנות, התלבשתי במהרה, איך עקצתי אותו וסירבתי לקבל נשיקת 'בוקר טוב', איך פתחתי את הדלת הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי 'אתה סיפוק של לילה, איך אתה לא רואה את זה?' ויצאתי. 

לקח לי בדיוק 4 דקות להבין שזאת מזה לא הרמה שלי ושאני חתיכת ילדה מסכנה חח אבל פסדר.. נניח את זה בצד עכשיו.

אחרי הצהריים ספגתי ממנו הודעה כואבת : ' בשביל מה באת? פגעת בי כלכך .. לא היית צריכה לבוא מההתחלה '

- הלווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!@# אתה בגדת בי ! אתה כאילו פאקינג בגדת בי! באיזה זכות תגיד לי שאני פוגעת בך? מגיע לך! -

אבל המחשבה הזאת נשארה לי בראש... במחשבות שלי בלבד... אני יותר חכמה מזה.. אני יותר שווה מזה... אז פשוט אמרתי לו את מה שאני באמת חושבת- 'אני מצטערת' רשמתי לו בחזרה. 'יצאתי ילדה קטנה וילדותית, זה לא היה שווה את זה. אני באמת מבקשת סליחה.' 

הבטחתי לו שהוא פגע בי, הבטחתי לו שביחד כבר לא נהיה יותר, הבטחתי לו שבתור ידידה אני מבטיחה להישאר נאמנה. וזה באמת היה ככה. עד ש..

טוב, אז מאחר לי המחזור בשבוע ואני על פאקינג גלולות ובסדר נכון ששכחתי לקחת 3 גלולות כי טירונות אז אין שכל ואין שעון מעורר באייפון אבל למה ישר להילחץ? טוב, אז עבר עוד שבוע וחצי... בסדר, אני אעשה בדיקת הריון רק בשביל להרגיע את חברה הכי טובה שלי.. אז קנינו בדיקה וצחקתי כל הדרך לשירותים הציבוריים ועשיתי פיפי על מקל מפגר שקורא לעצמו בדיקת הריון, חברה שלי החליטה שעדיף שהיא תציץ קודם בבדיקה ותשמע את זה ממני כי ככה אני פחות אבהל. נו טוב. כולה בדיקה. למה שאני אכנס להריון? אני כלכך אחראית, ועל גלולות, למה שאני אכנס להריון? חחחחחח הצחקתם אותי.

'אה מליה? אל תתחרפני אבל יש פה 2 פסים...'

מהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה !?

אבל..אבל...אבל... אני כלכך אחראית אין מצב שזה קרה, מה הקשר? לא לא לא למה זה קורה למה!? מה עושים עכשיו איך מתמודדים למי מספרים?! אז בכיתי כמה דמעות של עצב ואושר, והחלטתי שנכון לעכשיו אני אסתיר את זה מהאקס שלי (או שבעצם הוא עדיין חבר שלי, אני לא סגורה לגבי זה). אחרי שבוע של לבד, הבנתי שלא מגיע לי לעבור את זה לבד. אז התקשרתי אליו, השיחה הייתה מאוד... "ארוכה". 

'כן חיים שלי מה קורה?'

- 'בסדר מאמי... שומע דקה... אני צריכה לספר לך משהו..'

'מה קרה?'

- ' כן, אז.. בקשר לפעם ההיא שישנתי אצלך וזה... אז אני בהריון'

'מה?'

- 'הריון... כשיש ילד בבטן, כל הפרוצדורה של ה9 חודשים ואז פוף תינוקי'

'אה.. אני חושב שאני לא יכול לדבר עכשיו....'

ניתוק.

ואו איזה שיחה...עמוקה. לגמרי הבנתי הכל. לגמרי מצאתי פתרון לבעיה שלי.

טוב אז עברו אולי 3 דקות של נצח עד שהוא חזר אליי... ותאמינו לי, זה לא היה נחמד. הוא היה מכוסה דמעות, מבולבל, חסר מודעות, לא אנושי בשום דרך. טוב,לא מאשימה אותו. גם לי אין מושג מה עושים עכשיו. אז בכיתי גם. יאללה, חגיגת דמעות.

אחרי שנרגענו, לקחנו רגע להיכנס לגוגל... לקרוא קצת מה רשום שם. ברוך בורא הגוגל, תאמינו לי. אח''כ כמובן שהוא החליט לספר למפקד שלו. נו מה. בוא תכתוב לי על המצח 'שרמוטה בהריון' ונסגור פינה. 

אז הלכנו לבדיקות, הייתי שבוע 9. שמענו דופק. זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי. יש לי ילד. ואו. זה הרבה לעכל. 

ואז מגיע הבום הזה, השאלה הנוראית הזאת של הגניקולוגית 'אז את שומרת או מפילה?' 

בוא נעשה טבלה רגע, נבהיר את זה כמו שצריך...

כן אז..

פ'חחחחחחחחחחחח ברור שאת מפילה נו, מה את סתומה? את בת 18 מה את צריכה ילד עכשיו?

טוב כן, זה נכון... באמת למה אני צריכה ילד?  הייתי כל-כך נעולה על זה. כל-כך כאילו סגורה על זה. ניסיתי לעודד את עצמי. יאללה נו, כולה הפלה. זה קורה לטובים ביותר. 

כבר נקבע תור להפלה. זה היה צריך לקרות יום חמישי.

יום רביעי בערב, ברחתי מהבית. בכיתי. בכיתי,בכיתי,בכיתי,בכיתי,בכיתי.

זה הבייבי שלי. זה תינוקי מתוקי שלי. זה היצור המקסים הזה שכולם רואים סרטונים שלו בפייסבוק ועושים לייק ומשתפים, רק שהפעם הוא שלי. אני יצרתי אותו. למה לי להפיל אותו? למה לי לוותר עליו? נכון, הוא קרה בטעות. אבל כל-כך הרבה אנשים מקיימים יחסי מין בכל יום, בכל שעה, בכל רגע.. למה דווקא אני נכנסתי להריון באותו רגע? זה לא סתם, זאת לא טעות!!! אני רוצה להיות אמא! אמא בגיל 18!!

אז החלטתי להדליק את הטלפון, להתקשר לחבר שלי ולהודיע לו את הבשורה. אבל נגמרה לי הסוללה. אז באסה.

חזרתי הביתה, הלכתי לישון, אמרתי לעצמי- יאללה מחר כשהוא ייתקשר אני אגיד לו שלא. שזה לא קורה. שהוא מוכן לבחור אם לפלס דרך ביחד איתי ועם הבייבי החדש שלנו, או לתת לנו להיות משפחה קטנה ומאושרת של אמא ובייבי.  אבל הגורל הקדים את עצמו.

התעוררתי באמצע הלילה בגלל כאבי בטן מוזרים. לא הבנתי. אני כולה באיזה שבוע 11 מה הקשר עכשיו? הלכתי לשירותים לפיפי של לילה וראיתי פתאום שהכל דם. התחתונים שלי, הפיפי שלי. מה פתאום? מה הקשר? נבהלתי. באמת שנבהלתי.

התקשרתי ישר לחבר (או אקס מה שתרצו) בוכה. סיפרתי לו על הדימום והכאבים. בתור שני ילדים נבהלנו וטסנו לבית חולים. אז הם בדקו אותי. בהתחלה חשבו שזה לא רציני, שזה נורמלי ואנחנו סתם היסטריים. אבל החליטו לעשות עוד אולטראסאונד כדי לוודא. ואז מגיעה הבשורה המרה ביותר בעולם. ההריון נפל. עברתי הפלה טבעית.

איך שורדים דבר כזה? איך מתמודדים? איך מעכלים את זה שצמח לי דבר כל-כך יפה בבטן שכל-כך חיכיתי כבר שייתפתח וייצא החוצה לפגוש אותי, יחליט שהוא לא רוצה וייבטל הכל? הייתי כלכך מוכנה לקבל אותך בעולם הזה, הייתי כלכך מוכנה לגדל אותך, לעשות אותך הכי מאושר (או מאושרת) שיש בעולם. למה ויתרת עליי? למה לא נתת לי להיות אמא שלך? הסרט הזה עובר לי בראש כל יום. כל יום, כל היום. לעזאזל עם העולם הארור הזה. הכאב הכי גדול של אישה זה לעבור את ההפלה הטבעית הזו. למה אחרי כל מה שעברתי, זה צריך להסתיים לי כככה?

נו, לפחות אוכל לסיים בציניות ולהגיד שבסוף הגורל, הערכים והאמונה בחרו בשבילי.