איך מתמודדים עם תינוקת שאבדה?
למה היא החליטה שהיא מתקיימת בבטן שלי , ובסוף היא החליטה שזה לא בשבילי?
עברו קצת הימים, השבועות.. התחלתי דרך חדשה בחיים, התחלתי מסלול חדש, הנחתי שאין מצב שאני נשארת מאחור עם כל הסיפור הזה, אלא מרימה את הראש למעלה כדי להראות לכולם שאני כאן כדי להישאר.
אז למה זה עדיין חי בי? למה זה שובר אותי? אני בת 18. אני לא באמת צריכה ילד. אני באמצע השלב הזה של הצעירות שנהנים ומבלים ועושים שטויות, אני באמצע השלב הזה של צבא, אני באמצע החוסר וודאות הזה של מי אני ומה אני באמת.
אני מתגעגעת לילדה שלי. לתינוקת שלי. שלא זכיתי להכיר מעולם.
אני יושבת ומציירת אותה בזמני הפנוי, עוצמת עיניים ומדמיינת איך היא הייתה נראית במציאות. אני מחייכת מהמחשבה שיהיה לה את החיוך שגרם לי לאהוב אותו, את אבא שלה. השקעתי מאמץ כה רב למצוא לה את השם המושלם ובסוף מצאתי - רוזלין.
רוז שלי. הורד שלי. הפרח היפה בחיי שלא זכיתי לפגוש. היו יכולים להיות לנו חיים יפים, טובים, אולי לא הכי מושלמים.. אבל יכלנו להיות מאושרות כל-כך ביחד.. יכולתי ללמד אותך ואת עצמי לאהוב מחדש, להיפתח לעולם, להנות ממה שיש.
למה הלכת לי? למה נעלמת לי?
אני כל הזמן חושבת עלייך! לא מפסיקה! אני מדמיינת את החדר הורוד שהייתי מעצבת לך, ואת הבובות הקטנות שהייתי קונה לך, אני מדמיינת בראש את הפעם הראשונה שתלמדי ללכת או כשתגידי ׳אמא׳. אני פשוט לא מצליחה לעכל שהייתה לי את ההזדמנות להיות אמא שלך ואת פשוט ברחת לי.
במחשבה עמוקה, אולי סימנת לי משהו? משהו שעתיד לבוא, ואני עוד לא יודעת? אולי זאת סוג של הקלה, סוג של ׳עשית לי טובה׳ כי בעתיד מחכה לי משהו יותר טוב? קשה לי להאמין.
רוזי, שתדעי שלמרות שהעדפת לוותר עליי, אני לא כועסת. אני מתגעגעת אלייך מאוד. ואת תמיד תהיהי לי בזיכרון חקוקה.
בעתיד, בשלב בוגר יותר בחיי, כשאלד ילדים אקרא לילדה שלי על שמך. היא כבר לא תזכה לשם המיוחד שלך, רוזלין, אבל אני אדאג לגדל אותה כאילו זאת את, יפתי.
ומה עם בעצם, את תחזרי לבטן שלי בעוד כמה שנים? אולי את בעצם מתבדחת איתי ומחליטה לא לצאת לעולם עכשיו אלא בעוד כמה שנים? אוף איתך רוזלין, כלכך רציתי להכיר אותך עכשיו !!
טוב זה הזמן לשים סוף לרגע המרמור הזה שקיבלתי ובאמת, להתחיל להרים את הראש ולהמשיך הלאה. וזהו, עד כאן, מליה - אמא שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרח מגן עדן