"איזה כיף לשמוע את הקול היפה שלך ולא
לראות הודעות בפייסבוק." זיהיתי את הקול שלו, הוא ממש הצליח לגרום לי לחייך
ועוד אחרי מה שהיה עם עידן.
"לאן אתה רוצה לצאת?" שאלתי.
"בהתחלה חשבתי על סרט, אבל בא לי להכיר אותך קצת יותר
מלשבת ולא לדבר."
"אז...?"
"אז תתארגני, נלך לנמל נישב איפשהו במסעדה."
-
"אם אמא שלי תשמע שאני יוצא עם מישהי בת 18 היא
תבכה."
"איזה מעליב."
"כל האקסיות שלי היו קטנות ממני, אבל ממש ילדות
באופי. היא תכיר אותך ותבין שאת שונה."
"אם זה מנחם אותך, עשיתי פעמיים את כיתה ח', הייתי
אמורה כבר להתגייס."
"אז את רואה שאת לא כל כך קטנה. העיקר עשית לי
סרט."
"לא עשיתי לך סרט, אתה אמרת שאני קטנה."
"אני אוהב קטנות." הוא צחק.
"פדופיל."
-
כשהגענו לבית שלי הוא חנה בצד ומשך אותי אליו לחיבוק ארוך
בשתיקה.
"תדברי איתי מחר, אני לא רוצה להפריע לך
בלימודים."
"אל תדאג אתה לא תפריע לי." אמרתי ברמיזה קטנה,
הוא זה שצריך לשלוח הודעה ראשונה אחרי שיצאנו.
"סבבה, לילה טוב נסיכה."
פרק 4:
נעלתי אחרי ועליתי למעלה, שמעתי את ליאב צוחקת מהחדר של
אביתר, נכנסתי לחדר של אלרואי, הוא שכב במיטה וראה טלוויזיה.
הורדתי נעליים ונכנסתי לידו במיטה.
"איך היה?" הוא שאל וחיבק אותי.
"היה לי כיף." אמרתי בחיוך קטן.
זה הדבר שאני הכי אוהבת באחים שלי, שהם לא לוחצים – כיף לי
לבוא ולספר להם הכל, מצד שני הם גם ותנים לי תחושה שהם שומרים עלי, שהם שם תמיד.
"נישק אותך?"
"האמת שלא. זה ממש הפתיע אותי."
"עבר את המבחן?" הוא שאל ואני חייכתי בשתיקה.
"אז פעם הבאה הוא יבוא לעבור את המבחן שלי."
"אני סומכת עלייך שלא תפחיד אותו."
"אם הוא באמת גבר הוא לא ילחץ."
"לילה טוב. תעיר אותי בבוקר לפני שאתם יוצאים,
טוב?" שאלתי והוא הסכים.
נכנסתי לחדר והחלפתי לפיג'מה, הורדתי את האיפור, סידרתי את
התיק למחר ונכנסתי למיטה.
קמתי בבוקר מהנדנודים של אלרואי, "בוקר טוב
קוף." הוא ישב לידי על המיטה, כבר עם המדים והנשק עליו.
"כבר הולך?" שאלתי ועשיתי פרצוף עצוב, אפילו שזה
רק חמישה ימים ולפעמים אני רואה אותם כשהם יוצאים לאפטר, זה עדיין קשה.
"לא קמת היום, ישנת טוב."
"כן האמת שישנתי טוב."
"לא נורא יפה שלי, אני יראה אותך בחמישי."
"אתה לא יוצא לאפטר?"
"לא השבוע, את יודעת שיש התחממות בחברון." הוא
התכופף אלי וחיבק אותי חיבוק ארוך.
אחרי שאביתר ואלרואי יצאו הכנתי לעצמי נס עם טים טם וישבתי
בסלון.
ליאב ירדה כמה דקות אחרי, היא נשארה לישון אצל אביתר.
"אוף!!! איזה באסה שיום ראשון היום." היא אמרה
ונשכבה על הספה לידי ושמה ראש על הברכיים שלי.
"ממש מבאס." אמרתי ונכנסתי לווצאפ, "רוצה
שאני יכין לך נס?"
"אני עוד מעט יכין לעצמי." היא התיישבה,
"תספרי לי מה היה אתמול!"
חייכתי ושתיתי טיפה מהנס.
"מה את מחייכת? תתחילי לספר!"
"קודם כל שתדעי שלא הייתה נשיקה."
"איזה מבאסת!"
"הוא בא לקחת אותי מהבית, נסענו לנמל ישבנו באיזו
מסעדה, תקשיבי לא הפסקנו לדבר. באמת שלא הייתה דקה אחת שהיה לי משעמם. הוא היה ממש
חמוד ומתעניין ולא חפר לי. אחרי שיצאנו מהמסעדה עמדנו כזה לדבר, הוא חיבק אותי
ובאמת שהיה לי כיף איתו."
"אומייגאד חיים שלי! איך אני שמחה בשבילך." ליאב
אמרה בחיוך וחיבקה אותי. "הכי כיף לי בעולם שאת יוצאת עם מישהו אחר."
"האמת שגם לי כיף." אמרתי בחיוך קטן.
אחרי שיחה ארוכה אני וליאב קמנו להתלבש לבית ספר.
עליתי חזרה לחדר ושמתי ג'ינס עם חולצת בית ספר אפורה וסופרגה
שחורות, שמתי טיפה מסקרה וסומק ועשיתי קוקו גבוה, התזתי על עצמי קצת בושם והייתי
מוכנה.
לקחתי את התיק ושתינו יצאנו לאוטו.
"דיברתם מאתמול?" ליאב שאלה.
"האמת שבכלל לא הסתכלתי בטלפון מהלילה." אמרתי,
"תבדקי אם הוא שלח הודעה."
ליאב הוציאה את הפלאפון שלי מהתיק וחייכה.
"ברור שהוא שלח הודעה."
"תקריאי." אמרתי בחיוך קטן. הרגשתי כמו ילדה בת
12 שמתלהבת מחבר ראשון.
"נסיכה קטנה בוקר טוב, היה לי הכי כיף איתך בעולם
אתמול, תדברי איתי כשתסיימי ללמוד. שיהיה לך יום טוב." היא הקריאה ואז
הוסיפה, "עם לב אדום. איזה חמוד!"
"לא קצת מתחנף מידי?" שאלתי, את האמת שלא הייתי
רגילה להודעות האלה, ליחס הזה. כבר שכחתי כמה זה כיף לקבל הודעות כאלה בבוקר.
"את ממש מעצבנת. זה לא מתחנף והוא פשוט הכי גבר שיכול
להיות. מה לכתוב לו?"
"לא יודעת..."
"כתבתי לו – 'בוקר טוב, גם לי היה כיף איתך אתמול.
יום טוב.' עם סמיילי מחייך. מה את אומרת?"
"טוב נו סבבה."
ככה עברו עוד כמה ימים, אני ואלירן לא הפסקנו לדבר בוואצפ,
בטלפון.
'אולי תבואי לבקר אותי היום?' אלירן שלח לי הודעה.
'איפה ניפגש? אתה בבסיס.' הקלדתי בחזרה. ממש רציתי לראות
אותו.
'תבואי אחרי הבית ספר לעזריאלי, אני שומר לילה אני יוכל
לצאת לכמה זמן לראות אותך.'
'אני מסיימת ללמוד ב2 וחצי בערך.'
'סגור, תתקשרי אלי שאת יוצאת.'
"מה את מחייכת כמו סתומה?" לורן לחשה לי בשיעור.
"סתם..."
"זה אלירן?"
"כן." חייכתי במבוכה.
"חיים איך אנחנו שמחות בשבילך באמת שאת לא מבינה כמה
אפילו."
"אוהבת אותכן אחת אחת." לחשתי לה בחזרה והיא
חייכה.
"אני עכשיו יוצאת, רבע שעה אני יהיה בעזריאלי."
התקשרתי לאלירן.
"קטנה, אני מתעכב טיפה, תחכי לי? יש לנו מסדר."
"כן ברור." אמרתי.
"אני יתקשר אלייך שאני יהיה בקניון."
סיימנו את השיחה והרגשתי את הלב שלי פועם על 200.
כל השלושה-ארבעה ימים האחרונים לא הפסקנו לדבר. הוא פשוט
גורם לי להתמכר ואני לא ככה בחיים עם אף אחד.
מאוד אהבתי את זה שהוא בוגר בדיבור שלו ובהתנהגות שלו, לא
מתנשא ולא מחפש להרשים אותי כל הזמן. זה פשוט בא לו טבעי.
הסתובבתי בינתיים בקניון, קניתי ג'ינס אפור עם קרע בברך
מזארה וחולצה ממנגו.
קיבלתי בדיוק שיחה מאלירן, "הלו?"
"יפה שלי, תסתובבי אני רואה אותך." הוא אמר ואני
הסתובבתי וראיתי אותו על מדים בין כל האנשים, מחייך את החיוך היפה שלו.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי.
"איזה יפה לך מדים." החמאתי לו והוא העביר יד
בשיער.
"אני צריך לחדש את הפטור שיער."
"באמת השיער שלך ארוך."
"אני לא יכול עם קצר אני ניראה כמו סבא." הוא
אמר ושילב את היד שלו ביד שלי. "כבר הספקת לקנות בגדים?"
חייכתי, "אני כבר פה."
"פעם הבאה תחכי לי נלך ביחד לקנות בגדים."
"סגור."
"איפה את רוצה שנישב?"
"איפה שבא לך."
"הבעיה היא שיש לנו רק שעה-שעה וחצי. יש לי תרגיל ולא
משחררים אותי."
"בסדר נישב טיפה ואני ילך."
"לא אני לא מגרש אותך." הוא צחק.
"אני יודעת שלא."
ישבנו בסוף בבית קפה קטן.
"איך בלימודים?" הוא שאל והרגשתי שהוא בוחן אותי
במבט שלו.
"האמת שיש לי עכשיו מלא מתכונות לפני הבגרויות חורף
וזה סיוט."
"אחח אם הייתי יכול לחזור לבית ספר עכשיו הייתי משלם
מיליון."
"מוזמן ללמוד במקומי."
"מה יש לך ללמוד?"
"אזרחות והיסטוריה ב מועד ב מתמיקה ואנגלית."
אמרתי וחשבתי טיפה, "אה וגם מגמה, ועבודת גמר."
"מועד ב?! לא הייתי מאמין עלייך."
"קיבלתי 70."
"אני יעזור לך ללמוד, בא לך?" הוא שאל ואני
הסכמתי.
"אבל אני מזהירה אותך, קשה ללמד אותי. אני ישר מאבדת
ריכוז."
"אל תדאגי אני יגרום לך להתרכז טוב טוב."
"סומכת עלייך." אמרתי ושפכתי סוכר לנס.
"תגידי ימשוגעת כמה סוכר?!"
"4." אמרתי בחיוך קטן, "אני לא יכולה בלי
סוכר."
"את לא נורמאלית, אה?"
"אני רגילה ככה."
"לא בריא."
"סליחה, אדון בריא. אני יותר בריאה ממך."
"המצחיק הוא שאת שותה נס עם 4 כפיות סוכר ואוכלת
קוראסון חמאה. מגעילה."
"אני לא אוהבת שוקולד זה לא עושה לי טוב." אמרתי
וחייכתי.
"לא אוהבת שוקולד. למדתי עלייך עוד משהו."
"רק אני מדברת בינתיים, אני כמעט ולא יודעת עלייך
כלום."
"מה את רוצה לדעת?"
"מה אתה עושה בחיים חוץ ממאבטח וברמן?"
"מאבטח... התיאור הכי מעליב שלך." הוא צחק,
"אני בבוקר עובד במאניה ג'ינס בשבעת הכוכבים ובערב אני ברמן."
"וואי אחי אלרואי אוהב את הג'ינסים של מאניה."
"כן יש להם ג'ינסים יפים." הוא אמר ואז שתק לכמה
דקות, שמתי לב שהוא חושב על משהו.
"רציתי לספר לך."
"מה?" שאלתי.
"אני כבר לא שבוע – שבוע." הוא אמר בחיוך,
"קיצרו לי לחמש – תשע. אבל זה אומר שאני כל שבוע עולה רק לילות."
"דיי... אבל זה עדיף לעשות שבת בבית. לא?"
"בטח. חמישי אני יוצא הביתה את יודעת איזה כיף?"
"ברור זה הכי כיף שבת בבית."
"אז ביום שישי מה את עושה?" הוא שאל ואני נזכרתי
שאני וליאב קבענו לצאת רק שתינו.
"האמת שאני עם ליאב."
"ובחמישי?"
"חמישי אני לבד."
"אולי ניצא ביחד? מה את אומרת?"
"זה מחר."
"סבבה, נלך לסרט?"
"סבבה, אבל לא אימה. לא אכפת לי אקשן או פעולה או
קומדיה אבל לא אימה."
"אקשן-פעולה?"
"שוכח שגדלתי עם בנים?"
"מעולה בשבילי." הוא אמר ושנינו צחקנו.
אז קבענו סרט להיום, אבל קמתי מקולקל.
עם חום גבוה, מקוררת ומצוננת. אז בסוף אלירן אמר שהוא יבוא
אלי.
יצאתי מהמקלחת ושמתי על עצמי מכנס פוטר עם גומי חולצה
ארוכה וגרביים מחממות.
ייבשתי טיפה את השיער, התזתי על עצמי ויקטוריה סיקרט
וירדתי למטה.
אחרי כמה דקות אלירן התקשר אלי.
"אני לא זוכר איזה בית פה הוא שלך."
"זה הלבן עם המרפסת האפורה." אמרתי ותוך כדי
פתחתי את הדלת והצצתי החוצה.
"רנו בחנייה?" הוא שאל.
"כן, הינה אתה אני רואה אותך." אמרתי והוא החנה
ליד הבית שלי וניתק את השיחה.
אחרי שתי דקות הוא יצא מהרכב עם שקית.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי חיבוק ארוך.
"אני חולה אתה תידבק." אמרתי והסנפתי את הבושם
שלו.
"הבאתי לך גלידה." הוא אמר עם חיוך טיפשי,
"שכחתי שאת חולה."
"יופי, גאון." אמרתי ונכנסנו, סגרתי את הדלת
אחרינו.
"אמרתי שאם את לא באה לגלידה אז הגלידה תבוא
אלייך."
"מאיפה קנית?"
"מאיזה גלידריה טובה ברמת החייל. הבאתי לך את מה שאת
אוהבת."
"מה הבאת?" שאלתי בחיוך.
"ריבת חלב, קוקוס, וניל וקינדר בשבילי."
לא האמנתי שהוא יזכור.
"יפה שזכרת." אמרתי, "אבל בחיים לא טעמתי
קינדר."
ישבנו בסלון והוא שם לי קצת גלידה בכוס.
"את באמת נראית על הפנים, אולי לא תאכלי?" הוא
שאל ואני דפדפתי בין הסרטים בויאודי.
"לא נורא, אני ירגיש יותר טוב מחר."
הוא שם קצת גלידה בכפית והאכיל אותי.
"פינוקים עד הסוף לילדה החולה שלי." הוא אמר
ואני צחקתי.
"אני לא ילדה אבל."
"ושלי?" הוא שאל ואני שתקתי, "סתם
בצחוק."
"בכל צחוק יש טיפת אמת."
"דיי זה לא סוד שאני רוצה אותך." הוא אמר ואני
שוב שתקתי. "אני חושב שאת יודעת שאני לא כמו כל מי שאת מכירה. אם הייתי כמו
כולם מזמן הייתי מנסה למשוך את זה קדימה."
בזה הוא צודק. הוא הכי מכבד אותי בעולם, נותן לי את הספייס
שלי, לא לוחץ.
"בלי לחץ, כל דבר בזמן שלו." הוא אמר ואני
המשכתי לשתוק, לא ידעתי מה להגיד, "הגלידה שלנו נמסה."
"שלנו? רק אני אוכלת. אני מרגישה ממש זה שמנה."
"המטרה היא שתאכלי."
"תאכל גם, אני לא יאכל לבד." אמרתי והוא שם
לעצמו גם בכוס והביא לי את הכוס שלי.
"איזה סרט?" שאלתי.
"שימי איזה... 'משימה בלתי אפשרית' או 'מהיר ועצבני',
ניראה לי הכי סבבה, לא?"
"קח תבחר אין לי כוח לדפדף." אמרתי והוא התעסק
עם הטלוויזיה בזמן שאני הלכתי להביא לי שמיכה.
"קר לך?" הוא שאל ואני הנהנתי לחיוב. "לא
לקחת אקמול, נכון?"
"לא, אני שונאת לקחת כדורים."
הוא סגר את הקופסא של הגלידה והלך לשים במקרר.
"קחי," הוא הושיט לי את הקופסא של האדוויל עם
כוס מים.
"דיי לא בא לי."
"דיי את, את לא ילדה קטנה קחי כדור ותסיימי עם
זה." הוא אמר ואני שתיתי כדור אחד.
הוא ישב לידי על הספה ואני הנחתי את הראש על הרגליים שלו
והוא שיחק לי בשיער.
"את עייפה?"
"טיפה."
"רוצה ללכת לישון ואני ילך?"
"לא." אמרתי וחשבתי טיפה, "באמת התכוונת
למה שאמרת מקודם?"
"למה?"
"ש... שאתה רוצה..."
"רוצה אותך?" הוא השלים אותי ויכולתי לראות חצי
חיוך.
"כן."
"כן." הוא ענה, "למה את חושבת שלא?"
"קשה לי לסמוך על אנשים."
"בונים ביטחון ואמון עם הזמן לא ביום אחד."
"כן אבל עדיין, איתך זה קרה לי מהר." הרשתי
לעצמי להיפתח. לא רציתי את מה שהיה לי עם עידן, רציתי שינוי.
"מהר זה טוב או רע?"
"הפעם זה טוב, זה כיף לי הפעם. זה שונה."
הוא חייך לעצמו, "אני שמח."
"מהר הכוונה שלי... לדבר כל יום, להיפגש שלוש פעמים
שאנחנו מכירים רק שבוע. אבל זה שונה מבדרך כלל, זה כיף לי."
"אני יודע שאת לא אוהבת לדבר על זה, אבל מה עם האקס
שלך? הוא עוד מדבר איתך?"
"לא. וזה ממש מפתיע אותי. כי בדרך כלל הוא לא
מרפה."
"ומה עם האחים שלך מתי הם חוזרים?"
"מחר."
"מה שוש"ים?"
"לצערי."
"אז מה את ישנה פה לבד כל השבוע?"
"לא." צחקתי, "הם יוצאים לאפטר כשהם יכולים
וליאב באה לישון איתי לפעמים או שאני הולכת אליה. אני כבר רגילה."
"את לא מפחדת?"
"לא." אמרתי ונמתחתי על הספה. "אולי נעלה
לחדר?"
עלינו למעלה לחדר שלי וישר נשכבתי במיטה והדלקתי את האור
הקטן.
אלירן שכב לידי במיטה, "אני גמור."
"מהשמירות?"
"כן... רק לילות ובקושי ישנתי ומחר אני עובד בלילה
בוואליום כנראה."
"ככה אתה עם כל הבנות?" שאלתי ועצמתי עיניים.
"מה את חושבת?"
"לא יודעת... אתה ברמן."
"מה קשור שאני ברמן?"
"לא יודעת. בטח מתחילות איתך בנות." אמרתי
והבנתי שיצאתי מפגרת עם השאלה הזאת.
"מתחילות? לא ממש. והן גם לא מעניינות. אני רק עובד
שם." הוא אמר ואני שתקתי, "מעליבה חוצפנית."
"תעשה לי נעים בשיער כמו מקודם." אמרתי והתקרבתי
אליו.
הוא נשכב על המיטה ומשך אותי אליו אחרי שכיסה אותי בפוך
וליטף לי שוב את השיער.
"אלין אם את עייפה אני ילך הביתה." הוא אמר אחרי
כמה דקות.
"לא. תישאר פה." אמרתי והרשתי את העיניים שלי
נעצמות.
"בטוח?"
"כן."
שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל להודעה.
"אתה יכול להקריא לי?" שאלתי והוא משך את
הפלאפון שלי מהשידה ליד, מסתכל על הפלאפון ושותק.
"אלירן?"
"זה מעידן. 'אני שעה דופק לך בדלת תרדי לפתוח
לי'."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
"מזל שיש אותך." || לין.
