יום מתחיל ולא נגמר ,עובר כל כך לאט וכל דקה מרגישה נצח.
והמחשבות מוסיפות שמן למדורה "ואם הייתי" "הלוואי"
ואתה ?
סובל כי בגלל המצב שלי אנחנו רק 50%
לא נפגשים מעבר ללימודים ,למרות שיש לנו הרבה דברים לחוות יחד.
וכמה שזה מתסכל
לא הולכים לסרט , לא מתכרבלים , לא שוכבים.
כלום.
ואתה אומר שאתה מוכן לחכות , אבל יש עוד שנה וחצי בערך.
באמת תחכה? באמת תסבול את כל זה?
באמת תסבול את הנכות שלי ממנו? את העצב ? את הגעגועים לעבר?
באמת?
ואת?
חברה יקרה שלי , הכי יקרה
רחוקה ממני , שוב בגלל הטעויות שלי.
מתגעגעת להכל.
כל-כך.
וזה מתסכל ,והמצב הזה הוא כמו אבן כבדה על הלב
ואני מנסה ללמוד בלי לחשוב על זה.
אבל איך אני יכולה לא לחשוב
כשהיא החברה המשותפת שלנו , זוכרת?
עוברת מולי כאילו אנחנו זרות..
ושוב ,בגלל הטעויות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
