העולם של אנונימית

היי

2017\10\13

אז היום היינו כל המשפחה אמורים לקום מוקדם ולצאת מוקדם לאורבניקה בחיפה (אזהרת ספויילר: זה לא קרה)

קמנו בעשר כמו התכנון אבל אז התחלנו להתארגן וזה לקח מלא זמן,

ואחותי הקטנה רצתה שנכין עוגה (עוד מאתמול בצהריים) וחשבתי שאימא הסכימה לה אז עזרתי לה להכין את העוגה ואז אימא באה ומסתבר שהיא לא הסכימה והיא צעקה עלינו ככה שהבוקר כבר התחיל ברע וזה היה מבאס מאוד.

אחר כך אימא ואבא הלכו לסופר ככה שהתעכבנו עוד יותר, 

ואז כשסוף סוף יצאנו לדרך (כולם במצב רוח תחת חשוב לציין) עברנו כדי לקנות ידיות למטבח וזה לקח זמן, ואז ההורים ואחותי הבינונית רבו וצעקו אחד על השני (ואנחנו היינו באוטו כל הזמן הזה) וזה עשה לי ממש רע אז הסתגרתי בתוך עצמי ושמתי אוזניות ובכיתי בשקט, בלי שאף אחד ידע ובלי שאף אחד ישמע, אחר כך בהמשך הנסיעה כנראה אבא גם הושפע מהריב ומישהו כמעט התנגש בנו ואבא התחיל לצפור לו ולקלל אולו (דבר שבכלל לא אופייני לאבא) וזה ממש הבהיל וגרם לי להבין עד כמה המשפחה במצב על הפנים והתחלתי שוב לבכות אבל הפעם דמעות גדולות יותר ומרות יותר (שעדיין אף אחד לא שמע או ידע) ואז הגענו והחנינו וכשחיכינו למעלית שוב אימא ואחותי הבינונית רבו ממש בצעקות וזה שוב עשה לי ממש חרא ואז עלינו לאורבניקה ואחותי הבינונית ואבא נכנסו לחנות ואמא ואחותי הקטנה הלכו לשירותים ואני הלכתי לאיזה פינה מוסתרת ליד החנות בתוך הקניון, בדקתי שאף אחד לא רואה ובכיתי, ובכיתי הרבה, ואבא התקשר לשאול מה איתי (כי הוא זכר שאני צריכה איזה שהם בגדים) ואמרתי לו שהכל בסדר ואז התחלתי לכתוב קטע כתיבה (אני אוסיף אותו בסוף היומן) והמשכתי לבכות, ואז אימא התקרה ופשוט גררה אותי לחנות (למרות שלא רציתי) והתחלתי למדוד בגדים ומצאתי כמהבגדים אבל עדיין הייתי עצובה ואז כשסיימנו לקנות כולם היו במצב רוח מרומם וזה עשה לי טוב, ואז נסענו לאיזה גלידרייה חדשה (גלידיום) בלב המפרץ ואכלנו גלידות מפוצצות וטעימות והיינו באיזה משחקייה (סוג של מג'יק) וכולנו נהנו יחד וזה היה מאוד כיף,

בדרך חזרה הבייתה נרדמתי (העצבות התישה אותי)

כשחזרנו הבייתה התחלתי לעשות מתמטיקה וישר על התרגיל הראשון שעשיתי לא הצלחתי ואבוש ניסה להסביר לי בדרך אחת ולא הבנתי ואז בעוד דרך ולא הבנתי, ואז בדרך שלישית (בדיוק כמו זאת של המורה) ובמקום לנסות להקשיב לו הוצאתי עליו עצבים ותסכול, הייתי מאוד מתוסכלת שלא הצלחתי לפתור את זה, מתמטיקה מתסכלת אותי מאוד מהר, אני לא מצליחה קצת וישר אני זורקת הכל לעזעאל ורק אז נושמת עמוק ומנסה להבין, בסוף סוג של פתרתי רק שלא הגעתי לאותה תשובה של הספר וכבר לא היה לי אכפת.

 עכשיו שאני כותבת את היומן של היום ועוברת על הכל פתאום נהיה לי שוב עצוב ועייף אז אני אלך לקרוא (כדי להתעסק בבעיות של גיבורי הספרים ולא שלי)

אני

נ.ב- הקטע כתיבה שכתבתי היום בקניון:

הוא כל כך מזמין 

רוקד איתי טנגו מסחרחר, מסובב אותי, מרעיד את כל גופי.

דמעות מרות נופלות על לחיי הרכות,עיינים רטובות, ספוגות.

הברז בתוכי נפתח ולא נסגר

ואז הוא סוחף אותי לתוך מערבולת, לוקח אותי קרוב, מהפנט 

מפחיד אותי ואז מרחיק אותי, 

"אני אפתור לך את כל הבעיות, רק תני לי לקחת אותך אל המעבר, אל הבא"

הוא קורא לי

ואני מתרחקת,

רוצה ולא רוצה,

ואז לוקחת נשימה עמוקה ומסתובבת מחוץ לטנגו,

ועוזבת אותו עד לריקוד הבא.