להיות כלואה בעולם החופשי הזה
זה בידיוק אני,
מהרגע שחזרתי לעיר הולדתי התחרטתי עד עכשיו.
שמשנים מקום ומתחילים בדרך אחרת ואולי חדשה,
מרגישים פחד מהלא נודע, גם עם לא מודים בזה,
אבל בסוף מתרגלים לומדים לחיות אותו.
אצלי זה ניהיה יותר גרוע, אין עיר שאני שונאת יותר מהעיר הזאת!
מקללת את העיר הזאת, את האנשים בה, את הדרך של העיר הזאת,
מרגישה כמו חייזר, פה סוגר אותי מנטלית.
פעם ההיתי יודעת לקום וללכת, אין מקום לגעגועים ונוסטלגיה,
היתה תקופה וטוב שהיתה ! יאללה עוד חוויה ניחטרה לי בראש.
אני אוהבת חוויות, אוהבת הרפתקאות, אוהבת לראות עולם,
להכיר, וללמוד אנשים.
פרפר, ציפור נודדת, ככה אני יודעת להשאיר חותמת שלי
אבל העיר הזאת, יא אלוהים כבר שנה וחצי פה לא הצלחתי ולא לרגע
להבלע ולהתערבב פה.
אנשים סגורים כל כך, כיעמט כולם עם קוו מחשבה דומה,
כל מה שיודעם זה איך לפטפת על חיים של אנשים אחרים,
אנשים גרידים, חמדנים ועם יש תכונה אחת מודגשת על העיר הזאת זה דו פרצופיות.
להכנס ולחפור בחיים של אנשים אחרים, כמו קיבוץ מסוגר
כולם יודעים מה מי ואיפה.
אם כל החיים, למדתי איך לא להתערבב גם עם זה קיבוץ.
כל כך קשה לי שאני לא יכולה דווקה בתקופה האחרונה לקום וללכת,
ככל שאני מתבגרת, אני קולטת כמה אני צרכה להיות תלוייה
בעבודה אחח כמה שאני שונאת את זה.
אני יודעת שיבוא יום ואני יצא לחופשי מכלא הזה !!
עבודה תשלומים כסף כסף כסף זה החיים ?
עוד שנייה מסיימת עם הרשיון נהיגה הזה ועפה כמו קטיושה המעיר הזה.
ועוד שנה שנתיים אני יעוף מהארץ הזאת.
רוצה לנדוד, רוצה הרפתקאות, כל מה שאני רוצה זה תיק תרמיאלי וזהו
חלום חיי שיתגשם אמן !!
יש לי סטירה שמשגעת אותי בראש,
אומרים לי תחכי הכל יגיע, רק סבלנות לאט לאט, פשוט סבלנות
מצד שני אומרים לחיות כיאילו מחר, זה היום האחרון
לחיות את הרגע, להפיק מימנו את הטוב ולמצות כל יום.
אבל איך ??? איך אני שואלת את עצמי כל יום,
איך לחכות בסבלנות וגם למצות את הרגע?
אני נימצאת במציאות שלא טוב לי
הכנפיים שלי קצוצות אני בודדה פה
לא סובלת את הסביבה שלי לא יכולה להתחבר לאנשים האלה
מקללת אותם איך אלוהים ברא אענשים כאלה ?
איך למצות את הרגע עם אני לא רואה טיפת אור?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
