בחיים לא חשבתי שאני אפתח בלוג. אם הייתם מכירים אותי גם הייתם מבינים למה. אני לא בן אדם משתף, ורק חבריי הקרובים ביותר (אפשר לספור אותם על יד אחת) יודעים מה עובר עליי באמת. אבל אולי זאת הדרך לפרוק ולשתף, זה דבר שאני לא רגילה לעשות בדרך כלל.

אספר קצת על עצמי. אני חיילת במשטרה צבאית (בטח מי שהתחיל לקרוא הפסיק אחרי העובדה הזאת), בת 19 נושקת ל20, קיבוצניקית בלאי שלא הולכת עם שורש, וכרגע נמצאת בפחד להסתובב על מדים בגלל המצב הביטחוני, או בכללי בגלל הכומתה הכחולה.

אז למי שצבע הכומתה לא הרתיע אותו והמשיך לקרוא עד לכאן, אני מודה לך!

התקופה אחרונה מתוחה ביותר, פיגועים אין ספור וכן הרג מחבלים. והעולם, מה איתו? התקשורת העולמית שוב מוציאה אותנו ה"לא בסדר", "לא הומניים" ובעיקרון אומרים שאנחנו אשמים בהכל. כמובן, תמיד היהודי אשם. הרי המחבלים כביכול בני מיעוטים תמימים, נקיי אשמה וחסרי אונים. כמו ב"צוק איתן" או כל מבצע אחר האצבע המאשימה כלפינו. לא יודעת מה איתכם אבל לי נמאס. שיבוא אותו עיתונאי "משכיל ויודע דבר" ויחיה את החיים שאנחנו חיים פה במדינת ישראל. שאותו עיתונאי יחיה ולו רק ליממה בודדה תחת אזעקות ואיומי הרקטות, שיחיה בפחד להסתובב ברחוב ובתחנות מרכזיות פן יבוא איזה "מחבל חסר אונים" ואולי ידקור אותו ללא הרף וללא אנושיות. אותו עיתונאי שיצטרך להגיע לעבודתו בתחבורה ציבורית ובפחד אולי זה יומו האחרון, וכי כל אדם החולף לידו ונראה קצת חשוד יכול להיות זה שישים קץ לחייו. אותם אנשים שיודעים להרים אצבע לכיוונו ולהאשים אותנו הם גם גיבורים גדולים כאשר הסכנה רחוקה מסביבתם. אותם אנשים שבשביל הבית שלהם באירופה או ארה"ב, אבל זה לא באמת משנה, יעשו הכל על מנת להגן עליו. אז למה לנו אסור? למה כשאנחנו מגנים על הבית שלנו זה לא בסדר? זה הבית שלנו, מדינה קטנטנה אך חזקה מאוד, ואין לנו מקום אחר כמו שכבר הוכח בעבר. אם לא תהיה מדינת ישראל פשוט לא תהיה מדינה אחרת. אנחנו נלחמים ומגנים על האדמה, על אידיאולגיה ועל כל מה שהדורות לפנינו בנו והקימו. 

ואני שואלת- עד מתי אנחנו נהיה ה"זאב הרע"?