15\10\18
הרעיון על לפתוח בלוג בו אני אחשוף את הסיפור שלי עלה בדעתי היום בבוקר.
ישבתי בבית קפה קטן ומיושן בתל אביב, הזמנתי קוראסון שוקולד והתחלתי לשקוע בזיכרונות מהתקופה בה חייתי כאן כנערה מתוסבכת שהמזל לא שיחק לצידה.
הסיבות שעזבתי רצו לי בראש כמו סרט נע וכל העולם הזה שהתחמקתי ממנו במשך שלוש שנים, שלוש שנים שניסיתי להעמיד פנים שהמשכתי הלאה ושאני בן אדם חדש, כל העבר הנוראי והמזוויע שהשארתי מאחור פגע בי כמו מכת ברק. הכל עמד מבעד לחלון, מהכיסא בו ישבתי בבית הקפה.
ישבתי וחשבתי, הנה אני כאן.
אני פאקינג כאן. אחרי כל הזמן הזה. אחרי כל ההדחקות האלו ושנשבעתי לעצמי שאני לא אחזור למקום הזה לא משנה מה.
אני פה.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה לעזאזל כבר קרה שגרם לבחורה הזאת לקום ולעזוב. האם בחור שבר לה את הלב? האם היא איבדה בני משפחה קרובים באיזו תאונה טרגית?
אפשר להגיד שכן שברו לי את הלב, וכן איבדתי בת משפחה, אמנם לא בתאונה טרגית אבל המחלה לקחה לי אותה בגיל די צעיר.
אבל זה לא מה שגרם לי לעזוב את הארץ, מה שגרם לי לארוז מזוודה ולטוס לדודה שלי (לא אציין מאיפה), הרחק הרחק ממדינת ישראל והרחק הרחק מתל אביב הארורה הוא סיפור הרבה יותר מורכב מאובדן ושיברון לב.
בקצרה:
הסיפור שלי התחיל בבוקר אחד, בתקופת החופש הגדול כשהייתי בת 18, פקחתי את עיניי בדירה הקטנה שלי בתל אביב, עם שתי אחיותיי שחלקו איתי חדר ואבא שלי.
נדירים היו הבקרים בהם יצא לי לומר בוקר טוב לאבי, הוא תמיד יצא לעבודה מאוד מוקדם ולא יצא לי להתקל בו על הבוקר רק לקראת הערב כשהוא חזר.
קמתי לבוקר קיץ רגיל, ציחצחתי שיניים ושטפתי את הגוף, כמו בכל תחילת יום. יצאתי מהמקלחת, ניגבתי את הגוף ולבשתי גופייה ומכנסיים קצרים. לופפתי את השיער במגבת והרמתי לצורת אבועגלה, יצאתי מהמקלחת הישר למטבח כדי להכין לאחיותיי הקטנות ארוחת בוקר.
פתחתי את הארון, אין דגנים.
פתחתי את המקרר, אין חלב, אין ביצים, מעט מאוד ירקות. אין לי במה להאכיל את האחיות שלי.
הלחם כבר מיושן, והדבר היחידי שהיה אפשר לאכול זה גבינה לבנה.
זה היה הבוקר בו הבנתי שהמצב הכלכלי שלנו מדרדר יותר ויותר. אבא מעולם לא הותיר את המקרר כל כך ריק ותמיד דאג שלי ולאחיותיי יהיה מה לאכול. תמיד.
אבא עובד שעות נוספות ובכל זאת מתקשה לסיים את החודש כמו בן אדם נורמאלי, המקרר נהיה יותר ויותר ריק וגם את המכונית הוא מכר.
התחלתי לעבוד במלצרות.
קיבלתי שם כסף טוב, שאת כולו הבאתי לאבא שלי מה שעזר לו מאוד.
אבל, כמו כל ילדה בת 18, כן רציתי לצאת למסיבות וכן רציתי לקנות בגדים וכן רציתי לצאת עם חברות למסעדות ולברים אבל לא היה לי מאיפה להביא.
אז אני ואבי התחלנו לריב, שררה עוינות עזה בינינו והתעצבנתי בכל פעם שהבאתי לו את המשכורת שלי.
"לפחות תשאיר לי חצי, רבע, אבל משהו! אני עובדת ואני רוצה ליהנות מהרווח שלי".
"את רוצה שהבית הזה יקרוס?! את רוצה שנגור ברחוב?"
ונותרתי בלי כלום. את רוב היום שלי ביזבזתי בעבודה קשה שאת הרווחים הבאתי לאבא שלי כדי לעזור לו לתחזק את הבית.
אבל הפסקתי להתלונן, השלמתי עם המצב והבנתי שזה הדבר הנכון לעשות, לא משנה כמה מעצבנת ומייאשת העובדה שככה נראית התקופה שאני אמורה ליהנות ממנה, תקופה שלא תחזור שוב לעולם.
אבל המצב הדרדר..
והחיים נהיו קשים. ונפלו עליי פצצות.
הכסף לא הספיק. ניתקו אותנו מהמון דברים. לא הייתה טלווזיה. לא היה רכב. לא היה לנו כלום.
אבא נכנס לדכאון, האחיות שלי, שאני ואבי ניסינו להסתיר מהן את המצב במשך תקופה ארוכה הבינו שאנחנו בקרשים.
ואז בא מ'.
ואז באו כל מיני הצעות מפתות.. וסכומי כסף מכובדים.
הייתי נואשת, הייתי מיואשת, הייתי בדיכאון ולא ידעתי מה לעשות.
הייתי ברחוב, הייתי במועדונים, ישנתי ברכבים.
וירדתי לזנות.
זה נשמע נורא שאני מספרת על זה ככה בקצרה. בבום. בלי שום התרעה מוקדמת. ירדתי לזנות. ככה קוראים למי שפותחת רגליים עבור כסף לא?
זונה. הייתי זונה.
והסיפור הזה שלא יגמר אף פעם, הסיפור שלא פתחתי בפני אף אחד יסופר כאן, לראשונה, בישראבלוג.
עליי, על מ' שהציע לי את ההצעה, על דניאל שעליו תשמעו בהמשך.
על התקופה הכי נוראית שהייתה לי בחיים, על החזרה שלי לישראל למרות הכל, על הפגישה שלי עם אותם האנשים שניסו להרוס לי את החיים ולהפך, ניסו להציל אותי.
על מה שאימא שלי לימדה אותי, השיחות איתה, הזיכרונות, על הגעגועים אליה.
על התשוקות שלי, חלומות שלי.
פחדים שלי, סקרנות.
על הכל.
אני קימי, אני בת 23, זונה לשעבר. ציירת היום.
כינוי:
הנסיכה במסכה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
