פעם, היה לי בחור. או שיותר נכון להגיד, שפעם היה לו אותי.
15\10\21
דניאל היה חבר ילדות שלי. אתם יודעים, אחד כזה שהיחסים ביניכם התחילו כשהוא משך לך בצמות בגן וקרע לך ציורים שהשקעת בהם את נשמתך. אחד כזה שאהב אותך מגיל צעיר וביטא את האהבה הזאת בדרכים שילדים קטנים מכירים. כשגדלם, הלכת אליו הביתה לארוחות צהריים ואימא שלו כבר הכינה לך צלחת מראש. אחד כזה שיצאת איתו למרכז הקהילתי וטחנתם פיצה בלי סוף ותמיד אספתם כסף כדי לקנות את הקלפים המפגרים האלו של חוברות המדבקות. כזה חבר ילדות. אז למה דווקא את השם דניאל אני מזכירה בפוסט שבעצם מתחיל את הסיפור שלי? כשחלפתי מעל פני הים התיכון בגובה 40 אלף רגל מעל פני האדמה, כשהתחלתי לראות את קווי המתאר של המדינה הקטנה שלנו, הפנים הראשונות שצצו לי בראש, בהבזק נוסטלגי, היו פניו של דניאל. בהיתי בנקודה שמהזווית שלי נראתה כל כך קטנה אך במציאות היא לפחות עשר דקות נסיעה מתחילתה ועד סופה, בהיתי בה עד שהמחשבות השתלטו על שדא הראייה שלי ונעלמה לגמרי.
ראיתי אותו על הנדנדה ואותי מנדנדת אותו חזק. ראיתי אותנו על העץ הזקן. ראיתי אותנו אצלו בבית. ראיתי אותנו בהפסקות אוכלים סוכריות גומי. הכל רץ מולי ללא הפסקה. הפרצוף שלו, האף הסולד שלו, החיוך עם השיניים הלבנות שלו, העיניים הירוקות שלו והידיים הקטנות שלו כשהיה ילד והחזיק לי את היד שנתנו לי זריקה בתחת. הרגע כשהיינו בני 12 והוא הציע לי חברות בטלפון וניתקתי לו בפרצוף ויום למחרת הוא לא הגיע לבית ספר והרגשתי כל כך רע, שהלכתי אליו הביתה ישר אחרי הלימודים ובחדרו חווינו שנינו את הנשיקה הראשונה שלנו.
אני מרגישה חום בבטן כשאני חושבת על דני. הגרון שלי חנוק והדמעות עולות לי כשאני מריצה את הזיכרונות האלו בראש. וכל זה; עם חיוך גדול על הפרצוף. אם יש רגעים שמשרים בי תחושה נוסטלגית חמימה, רגעים מהעבר שאני לא אתחרט עליהם בחיים הן השעות שהעברתי עם חברי הטוב, בכל יום כשהייתי ילדה. דני היה דמות מאוד משמעותית בחיי. הוא הסיבה לחיוכים המעטים שהיו לי והוא היה שם ותמך בי כשאמא שלי הלכה לעולמה יותר מכל בן משפחה אחר.
-
השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. עוד כמה דקות אני נוחתת בישראל. השמש בדיוק עלתה על גדות כדור הארץ והציצה מבעד לחלון של המטוס, תקעתי את הראש בחלון שלי במשך כמה דקות ולא זזתי. הייתי מהופנטת מהמראות. הרגל שלי קיפצה בלי הפסקה וזיעה קרה התחילה לזלוג על המצח שלי. "הכל בסדר?" האיש שישב לידי שאל אותי וקטע את הבהייה שלי בחלון. הפניתי את ראשי אליו ועניתי לו שהכל בסדר ושאני סתם קצת לחוצה לפני נחיתות. הוא הציע לי מסטיק ובקבוק מים.
חיכיתי לנחיתה שאמורה לקרות בעוד מספר דקות, שהרגישו כמו נצח, ועל הרגליים שלי שיפגשו את האדמה הזאת שלא חשבתי שאי פעם אחזור לדרוך בה. אתם מכירים את הגוש הרוטט הזה בבטן שלכם כשאתם מצפים למשהו שיגיע אך גם פוחדים ממנו? שאתם לא מאמינים שאתם הולכים לעשות מעשה אך יודעים שאתם תעשו אותו בכל זאת? מן פחד מרגש שכזה. רעדתי והחוורתי. עברו שלוש שנים (עזבתי כשהייתי בת 20) ואני זוכרת כל פרט פרט ממה שעברתי. כל מעשה, כל מילה, כל תנועה, הכל חרוט אצלי בזיכרון כל כך עמוק, כמו סכין שננעץ עמוק בתוך הבשר שלך ואתה מתחיל להגיד ביי ביי לחיים כי אתה משלים שאין מצב שתצא מזה, אך יצאת, ונותרה צלקת מכוערת שרודפת אותך בכל פעם שאתה מסתכל במראה.
וכל סנטימטר בה מזכיר לך בדיוק איפה ולמה נפגעת.
אפשר להגיד שדני מהווה כמה סנטימטרים בצלקת האישית שלי. דני הוא אהבה נכזבת שלא התממשה בגלל מציאות מצערת שלא הייתה נתונה תחת שליטה של אף אחד מאיתנו. הוא היה שם בשבילי ותמך בי, ניסה לעזור לי בכל דרך אפשרית ואני מודה לו על זה. הוא היה האוזן הקשבת שלי, אם לא הוא... הוא היה הקורה הדקה שהחזיקה את כל החיים שלי ביחד. דק וחזק. הוא ניסה להגן עליי אך היה רק ילד. ואני הייתי תיק כבד מידי בשבילו.
היום יש לדני יש חברה. איך אני יודעת? פלאיי הפייסבוק. אני רואה שהם מאושרים יחד לפי תמונות ואני שמחה בשבילו כי מגיע לו. מגיע לו יותר מכל אדם אחר שאני מכירה.
-
2010
"דני.." "מה קרה?" "אתה יכול לבוא לקחת אותי?" "למה את בוכה?"
אמרתי לו היכן אני נמצאת וחיכיתי לו בערך עשר דקות עד שהוא הגיע למקום. נכנסתי לאוטו שלו, ניסיתי להסתיר את האדמומיות על פניי מהבכי, ניסיתי לסדר את האיפור שהיה מרוח לכל עבר, את בגדיי שנלבשו ברשלנות והשיער שהיה מבולגאן ופרוע. הכל הסוויתי. אך ברגע שתרקתי את דלת המכונית שלו הוא פשוט בהה בי וחיכה להסברים. ניסיתי לא להסתכל עליו, שיבין את הרמז ושפשוט יסע משם. "למה היית פה כל הלילה?" הוא שאל. השתיקה שלי ענתה על השאלה שלו. ככל שנותרנו במקום, הוא במושב של הנהג ואני לידו ולא זזנו, כך התגלו בסכר הדמעות שלי יותר ויותר פירצות עד שכבר לא יכולתי להחזיק אותן יותר. הוא חיבק אותי חזק. התייפחתי על החזה שלו, ועד היום אני זוכרת את המסקרה השחורה שנדבקה על חולצתו. הרגשתי מוגנת כשהוא חיבק אותי. באמת הרגשתי שיש תקווה. הייתה תקופה קצרה שהוא לא ידע ששכבתי עם אנשים. מעולם לא סיפרתי לו. הוא עלה על זה לבד, באותו הבוקר במכונית שלו. באותן דקות של בכי דניאל הבין שהיה אקט מיני ביני לבין אחד מה"לקוחות" (מצמרר אותי אפילו לכתוב את זה ככה). הוא עלה עליי. אבל לא רציתי שיגיד כלום. ידעתי שאני עלולה להיכנס לצרות צרורות. ידעתי מה יכולים לעשות לי אם יגלו. ומה יקרה אם המשפחה תדע? או החברים?
לפעמים, אפילו שאני יודעת שזה נגמר לפני שנים, אני עדיין מרגישה את הפחד הזה שמישהו יגלה אותי.
אני מרגישה את הצורך להתחבא, להסתרר, שאף אחד לא ידע. שהסוד הזה יקבר איתי וישמר איתי לעד.
-
למה שירצה אותי? למה שירצה לנשק אותי? למה בכלל ציפיתי לשפתיים שלו כשישבנו על השטיח וסיפרתי לו מה הולך בזמן האחרון, ושזה לא רק ריקודים. באמת חשבת שהוא ינשק אותך? שהוא יעשה איתך אהבה? מי יגע בך? איזה גבר ירצה לשכב מתוך אהבה עם זונה? מי שוכב מתוך אהבה עם זונה? רק ריצ'רד גיר באישה יפה שכב עם ג'וליה רוברטס מתוך אהבה, אבל זה רק סרט. והכל נכתב מראש. ומישהו קבע שלויויאן מגיע בחור חכם, טוב לב, על רמה, שיאהב אותה למרות היותה זונה. למה חשבת, לעזאזל, שאת כמו ויויאן? את קימי. והוא דניאל. ודניאל לא ירצה לנשק אותך כשאת פותחת רגליים עבור כל בחור עם כסף בכיסים. דניאל ישכב עם אחת איכותית, לא מתוסבכת, אחת עם חיים מסודרים.
ההפך ממך.
ישבנו על השטיח והסברתי לו את השתלשלות האירועים שהתרחשה בזמן האחרון. במשך שעה דיברתי וסיפרתי לו איך הכנסתי את עצמי לזה, כמה שאני חייבת את זה ואין לי ברירה. הרגשתי צורך להסביר את עצמי, הרגשתי צורך שדניאל יבין אותי ולא יחשוב עלי מחשבות רעות.
"את חייבת לספר למישהו מבוגר. שימי לזה סוף. את צעירה ויש המון אנשים שיכולים לעזור לך. זה מה שאני חושב קימי.. אני לא אשב בצד ואסתכל עליך הורסת לעצמך את החיים. מה אם תסתבכי עם המשטרה? זה לא חוקי.. ואם האחיות שלך ידעו? ואבא שלך? איך תתמודדי עם זה? את חייבת לשים לזה סוף".
-
יש ספר מאוד יפה של הארוקי מוראקמי שנקרא "יער נורווגי", על שם השיר, שהוא למעשה, "עץ נורווגי" של להקת הביטלס.
הוא מדבר על אהבה שלא התממשה. על אהבה חד צדדית. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי אם דניאל אהב אותי בתקופה המרה הזאת בחיי. אם הוא הרגיש את אותן רגשות שאני הרגשתי. אני ודניאל הפסקנו לדבר לפני שנים. את הסיבות והאירועים שקרו אחרי ולפני אני אספר בפוסטים הבאים. למעשה את הסיפור שלי, אתחיל פוסט הבא. הפוסט הזה נכתב עבור דני. ומוקדש לו.
כינוי:
הנסיכה במסכה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
