אני תוהה ביני לבין עצמי היכן הוא היום, מה עלה בגורלו מאז הפעם האחרונה שראיתי את פניו. האם הוא מצא לעצמו עוד קורבנות בהן יוכל להשתמש עבור הרווח האישי שלו, נשים במצוקה שהוא יחולל עליהן מניפולציה ויפרוט על המיתרים הכי רעועים שלהן כדי להשיג אינטרסים. הפרצוף האכפתי, האבהי, "אני כאן להחזיק לך את היד", "אף אחד לא יפגע בך", "זה יהיה הסוד שלנו, אף אחד בחיים לא ידע עלייך. תסמכי עליי". כל הזיוף, כל המילים חסרות המשמעות האלו. הכתף שמאחוריה לא עומד אף אחד. נשענתי עליו לתקופה מסויימת בחיי והוא סובב את ידי ודחף אותי לריצפה. ודרך עליי. שוב ושוב. עד שלא חשבתי נותר ממני משהו.
קל להפיל ילדה בת 18 שנמצאת במצוקה. לא נדרש להיות גאון הדור או אלוף המניפולציות כדי לגרום לה לקנות את מה שאתה מנסה למכור. לא ולא. מה שצריך בשביל זה, זה להיות אכזר טהור. ממש כך. כמו שלא צריך להיות חזק כדי להכאיב לתינוק, או לא צריך להיות צלף מקצועי כדי לירות באדם שעומד מטר ממך בלי תזוזה. מ' לא היה צריך אייקיו 140+ כדי לגרום לי ליפול בפח שלו. כל מה שנדרש הוא חוסר אמפתיה ולפעול מתוך מניע אינטרסנטי ושום שמץ של מצפון.
מעולם לא הצלחתי להסתכל למ' בעיניים.
-
"מרסלוס"
אחד מהאלמנטים הרבים שמאפיינים את סרטיו של טרנטינו הוא השמות שהוא נותן לדמויות- כגון: "בוני", "אלבמה", "מרווין", כל אלו הם שמות אופיינים לסרטיו. אני, מעריצה מושבעת של כ-ל הסרטים שלו, החלטתי לתת לדמות המשמעותית הזו בחיי שלי את השם "מרסלוס"- מספרות זולה.
בסרט "ספרות זולה", לגאנגסטר שכולם משקשקים ממנו קוראים "מרסלוס". אני מניחה שמי שראה את הסרט יודע על מי אני מדברת.
כשאני מנסה ליצור מהחיים שלי סרט או סיפור אני רואה את מ' (ששניהם מתחילים בנוסף באותה האות), בתור מרסלוס הארור, הבוס, השולט, זה שכולם פוחדים ממנו אך גם רוצים להיות בחברתו. זה שכולם רוצים לעבוד אצלו כי הוא החזק מכולם. הוא האריה אלפא השולט על הכנופייה הכי מבוקשת.
הבריון עם הזין הקטן שמוקף בסרדינים חסרי מוח שמתחנפים אליו ומסננים מילים שמא ירגיזו אותו, ונזהרים במעשים שלהם ועושים הכל כדי שהוא יהיה מסופק ומרוצה. וכולם סוגדים לו. כולן סוגדות לו. ככה מ' נראה בעיני. בן אדם עלוב ורשע שהיה מוקף בטוקים שחזרו על כל מילה שהוא הוציא מהפה כאילו היא קדושה.
את מרסלוס בסרט "ספרות זולה" זיינו בתחת. איזה סאדיסט מופרע תפס אותו ואת בוץ' (ברוס וויליס) באמצע קרב בחנות ולקח אותם לדאנג'ן הפרטי שלו ושם הוא בעל את מרסלוס באכזריות. בדיוק כמו שמרסלוס מהחיים שלי עשה לי, אמנם לא פיזית, הוא בעל אותי באכזריות בצורה הכי רצחנית שיש.
עמד בצד עם מבט אפתי וחסר רגשות, מבט קר והסתכל לי לתוך העיניים בזמן שהתפתלתי על הדלפק בכאבים כשחדרו אליי חזק וללא רחמים או מעצורים, בלי חומר סיכה ובלי כלום.
אילו הייתי יכולה להחליף בין הדמויות, רק לאותם רגעים מסויימים, מרסלוס של הסרט ומרסלוס מהחיים שלי, הייתי עומדת וצופה בסאדיסט מחדיר את איברו עמוק עמוק לישבנו ומסתכלת עמוק לתוך עיניו המתחננות. הייתי נותנת לו להיזכר בי. נותנת לו להיזכר בפניי ובענקותיי כשהוא עמד והסתכל מהצד איך מזיינים אותי שוב ושוב. והייתי נותנת לו את אותו מבט אפתי וקר.
מסתכלת עמוק לתוך עיניו, כפי שאף פעם לא הצלחתי, וצופה בפחד, השפלה, כאב.
צופה, בסך הכל צופה בבן אדם שפעם עמד במקום שלי וצפה בי מקבלת זין בלי תזוזה ובלי שום הבעת פנים.
הייתי מסתכלת עליו במבט קר וחודר ומוודא שהוא מסתכל עליי חזרה בזמן שהוא מעוות את פרצופו מהכאב הצורב והנוראי הזה שאני מכירה טוב מאוד.
-
2010
כשהבנתי שהכסף מהמשמרות בוקר במסעדה לא מספיק, חיפשתי לעצמי עוד עבודה בערבים שבתקווה בה אני אקבל הרבה טיפים. חיפשתי באינטרנט וחקרתי על מקומות שאפשר להרוויח בהם יפה כשלפתע ראיתי באיזה אתר באינטרנט על כמה מקומות שדרושים בהם רקדניות ברים ומועדונים. כשהסתכלתי על המחירים הבומבסטיים שהבחורות האלו מקבלות כל חודש עבור הריקודים האלו הפה שלי נפער לרווחה. הסכום עמד לי מול העיניים ורציתי להושיט יד למחשב ולתפוס אותו בין האצבעות שלי ולקחת, וככה זה פשוט יפתור את כל הבעיות שלי. אבא הולך לישון בלב שקט, יש אוכל במקרר, אני יכולה לקנות לאחיות שלי בגדים, להוציא רישיון, לקנות טלווזיה ואולי עם הזמן לקנות אוטו לאבא. כל החיים האלו, החיים שכל כך ייחלתי להם בתקופה האחרונה רצו לי מול העיניים בריקוד צוהל.
"דרושות רקדניות מעל גיל 18, בחורות אטרקטיביות שיודעות לזוז"- את המשפט הזה אני זוכרת בבירור מכל המודעה, כי אלו היו הסטנדרטים שלהם והאמנתי שאני עומדת בהם בלי שום בעיה.
אני יודעת לרקוד. תמיד ידעתי. אני יודעת להזיז את עצמי בצורה מעוררת קנאה מצד הבנות שתמיד ניסו להעתיק ממני תנועות. נו מה, אם יש כישרון זכותי המלאה להתרברב בו. מהיפהופ עד קלאסי, ריקודים לטיניים ובטן. כשאימא שלי זכרונה לברכה הייתה בחיים, וחיינו בתקופה שלא חסר לנו כסף, היא הייתה שולחת אותי לכל מיני חוגים כמו בלט, ג'ז, היפהופ. תמיד הייתי התלמידה בשורה הראשונה שהמורה הכי מתגאה בה. אימא שלי גם מאוד אהבה לרקוד, אפשר לומר שאני ואימא שלי מאוד דומות. היא הייתה ציירת, כמוני (או שיותר נכון אני ציירת כמוה. רק שהייתי מתה להיות ברמה שלה). היא אהבה ספרות יפה. היא הייתה רוקדת מדהים וכל שבת שהיה לה יום חופשי היינו שמות מוזיקה בקולי קולות ורוקדות שתינו לריקודים שהמצאנו עם הזמן.
בכל אופן, החלטתי ללכת על זה. התקשרתי לאחד מהמקומות שהכי קרצו לי מבין כולם וקבעתי לעצמי ראיון פנים מול פנים ומעין "אודישן" בו אני אראה מה אני יכולה להציע. "מתי את יכולה להגיע?" האישה מבעד לקו שאלה אותי בקול שנשמע צרוד מסיגריות אך רך בצורה שקשה להסביר. "אני יכולה תמיד" עניתי בביישנות. "עוד שלושה ימים מתאים? בסביבות הצהריים" "כן" "את יודעת שאת צריכה לרקוד מולינו, זה אודישן, נכון? תכיני את עצמך לזה. הכתובת ידועה לך כן? מהמודעה" "כן, אין בעיה. אכין את עצמי.. שיהיה לך המשך יום נעים, נתראה" אמרתי וניתקתי את השיחה.
במשך שלושת הימים האלו עבדתי על ריקוד קטן שאני הולכת להציג אותו באודישן שלי, בחרתי שיר, תנועות. רציתי למקד את כל הכישרון שלי בדקות האלו ולא למשוך את זה יותר מידי או להגזים יותר מידי שזה יראה טו מאצ'. ניסיתי לאזן את הכל כדי שיתלהבו ממני.
פה עינטוז, פה תנועת ידיים. הייתי מאוד מרוצה. בתום שלושת הימים הלחץ תקף אותי, לא הייתי בטוחה וסגורה לגבי זה וקמתי מפוחדת מהמיטה. כל כך חששתי ולא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיכנס לזה. ידעתי שזה לא כמו הריקודים על הבמה כשהייתי בת 12-14. זה לא חוג ג'ז או בלט. אני שם כדי לבדר את המין הגברי ואולי גם הנשי במופע נועז בו אני מזיזה את הגוף שלי בצורה חושנית ומחרמנת. לבושה בבגדים קצרים שמבליטים את החלקים הנשיים שבי.
לא תהיה אימא לחבק אותי אחרי המופע, או אבא שיצלם את הבת הקטנה שלו ומיליון ואחד מחיאות כפיים. יהיו שריקות, יהיו תנועות מגונות, יהיה מועדון קטן וחנוק עם ריח של סיגריות מהול בריח אלכוהול חריף ואנשים שיכורים.
חשבתי על המחיר הגבוהה שהעבודה הזו מביאה איתה והחלטתי שאני חייבת להתאפס על עצמי ואני חייבת להגיע לשם. אני חייבת לתת את השואו הכי טוב שיש כדי שיקבלו אותי לעבודה. הגעתי למקום. עם המון פרפרים בבטן ורעד.
נכנסתי למועדון הריק, הייתה איזו בחורה כבת 25 שרקדה על ה"במה" שכנראה גם היא הגיעה לאודישן יחד איתי, היא לא רקדה מי יודע מה ולפי המבטים של ה"בוחנים" הם די השתעממו ולא התלהבו ממנה בכלל. המסכנה שמה לב לחוסר העניין מצידם מה שגם השפיע במעט על הריקוד שלה. לבסוף היא ירדה מהבמה עם אכזבה ענקית בעיניים. "תודה, אנחנו נחזור אלייך" אחד מהבוחנים אמר לה והיא הנהנה ופסעה אל עבר היציאה. חייכתי אליה חיוך "היית טובה, תתעודדי" אבל היא התעלמה ממני בגסות והתנגחה בי בעצבים בצעידה שלה החוצה.
בדיעבד אני מניחה שהיא פשוט פירשה את החיוך שלי לא נכון. אבל זה באמת לא רלוונטי.
נשמתי עמוק והסתכלתי על כל הבוחנים שהיו מוכנים לקראתי. ושם הוא ישב לו, גבר כבן 35+, שיער קצת לבן, עור בהיר, גוף יחסית מחוטב ועיניים כהות. ישב ובחן אותי כשעליתי לבמה. לא היה לי מושג מי הוא אז, לא היה לי מושג שאותו גבר הוא הסיבה לכל הבעיות שלי בגיל 18. לא ידעתי שהוא יהיה כל כך משמעותי בחיים שלי. באמת שלא היה לי שמץ של מושג. "את יכולה להתחיל".
אחרי כמה ימים הודיעו לי שמאוד התלהבו ממני ושהתקבלתי, ומבחינתם אני יכולה להתחיל ממש יום למחרת. ואז.. הכל התחיל.
מבטו שלח אליי זרם קור חשמלי שזרם לכל אורך גופי, קפאתי במקום כשהוא העביר את האצבעות שלו לאורך הזרוע שלי. "כמו משי." הבחור שמעולם לא הצלחתי להיסתכל לתוך עיניו. מעולם לא הצלחתי למקד את מבטי כשדיברתי איתו. תמיד הוא עורר בי מעין תחושת צורך מפחידה, לתקופה מסוימת באמת האמנתי שהיה לו אכפת ממני ומהמצב שלי. מדהים כמה תמימה הייתי אז.
כינוי:
הנסיכה במסכה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
