Champagne Supernova

15\10\26

אני תוהה ביני לבין עצמי היכן הוא היום, מה עלה בגורלו מאז הפעם האחרונה שראיתי את פניו. האם הוא מצא לעצמו עוד קורבנות בהן יוכל להשתמש עבור הרווח האישי שלו, נשים במצוקה שהוא יחולל עליהן מניפולציה ויפרוט על המיתרים הכי רעועים שלהן כדי להשיג אינטרסים.
הפרצוף האכפתי, האבהי, "אני כאן להחזיק לך את היד", "אף אחד לא יפגע בך", "זה יהיה הסוד שלנו, אף אחד בחיים לא ידע עלייך. תסמכי עליי".
כל הזיוף, כל המילים חסרות המשמעות האלו. הכתף שמאחוריה לא עומד אף אחד. נשענתי עליו לתקופה מסויימת בחיי והוא סובב את ידי ודחף אותי לריצפה. ודרך עליי. שוב ושוב. עד שלא חשבתי נותר ממני משהו.

קל להפיל ילדה בת 18 שנמצאת במצוקה. לא נדרש להיות גאון הדור או אלוף המניפולציות כדי לגרום לה לקנות את מה שאתה מנסה למכור.
לא ולא. מה שצריך בשביל זה, זה להיות אכזר טהור. ממש כך.
כמו שלא צריך להיות חזק כדי להכאיב לתינוק, או לא צריך להיות צלף מקצועי כדי לירות באדם שעומד מטר ממך בלי תזוזה.
מ' לא היה צריך אייקיו 140+ כדי לגרום לי ליפול בפח שלו.
כל מה שנדרש הוא חוסר אמפתיה ולפעול מתוך מניע אינטרסנטי ושום שמץ של מצפון.

מעולם לא הצלחתי להסתכל למ' בעיניים.
 

-

"מרסלוס"

אחד מהאלמנטים הרבים שמאפיינים את סרטיו של טרנטינו הוא השמות שהוא נותן לדמויות- כגון: "בוני", "אלבמה", "מרווין", כל אלו הם שמות אופיינים לסרטיו. אני, מעריצה מושבעת של כ-ל הסרטים שלו, החלטתי לתת לדמות המשמעותית הזו בחיי שלי את השם "מרסלוס"- מספרות זולה.

בסרט "ספרות זולה", לגאנגסטר שכולם משקשקים ממנו קוראים "מרסלוס". אני מניחה שמי שראה את הסרט יודע על מי אני מדברת.

כשאני מנסה ליצור מהחיים שלי סרט או סיפור אני רואה את מ' (ששניהם מתחילים בנוסף באותה האות), בתור מרסלוס הארור, הבוס, השולט, זה שכולם פוחדים ממנו אך גם רוצים להיות בחברתו. זה שכולם רוצים לעבוד אצלו כי הוא החזק מכולם. הוא האריה אלפא השולט על הכנופייה הכי מבוקשת.

הבריון עם הזין הקטן שמוקף בסרדינים חסרי מוח שמתחנפים אליו ומסננים מילים שמא ירגיזו אותו, ונזהרים במעשים שלהם ועושים הכל כדי שהוא יהיה מסופק ומרוצה.
וכולם סוגדים לו. כולן סוגדות לו. ככה מ' נראה בעיני. בן אדם עלוב ורשע שהיה מוקף בטוקים שחזרו על כל מילה שהוא הוציא מהפה כאילו היא קדושה.

את מרסלוס בסרט "ספרות זולה" זיינו בתחת. איזה סאדיסט מופרע תפס אותו ואת בוץ' (ברוס וויליס) באמצע קרב בחנות ולקח אותם לדאנג'ן הפרטי שלו ושם הוא בעל את מרסלוס באכזריות. בדיוק כמו שמרסלוס מהחיים שלי עשה לי, אמנם לא פיזית, הוא בעל אותי באכזריות בצורה הכי רצחנית שיש.

עמד בצד עם מבט אפתי וחסר רגשות, מבט קר והסתכל לי לתוך העיניים בזמן שהתפתלתי על הדלפק בכאבים כשחדרו אליי חזק וללא רחמים או מעצורים, בלי חומר סיכה ובלי כלום. 

אילו הייתי יכולה להחליף בין הדמויות, רק לאותם רגעים מסויימים, מרסלוס של הסרט ומרסלוס מהחיים שלי, הייתי עומדת וצופה בסאדיסט מחדיר את איברו עמוק עמוק לישבנו ומסתכלת עמוק לתוך עיניו המתחננות. הייתי נותנת לו להיזכר בי. נותנת לו להיזכר בפניי ובענקותיי כשהוא עמד והסתכל מהצד איך מזיינים אותי שוב ושוב. והייתי נותנת לו את אותו מבט אפתי וקר. 

מסתכלת עמוק לתוך עיניו, כפי שאף פעם לא הצלחתי, וצופה בפחד, השפלה, כאב.

צופה, בסך הכל צופה בבן אדם שפעם עמד במקום שלי וצפה בי מקבלת זין בלי תזוזה ובלי שום הבעת פנים. 

הייתי מסתכלת עליו במבט קר וחודר ומוודא שהוא מסתכל עליי חזרה בזמן שהוא מעוות את פרצופו מהכאב הצורב והנוראי הזה שאני מכירה טוב מאוד.

-

2010
 

כשהבנתי שהכסף מהמשמרות בוקר במסעדה לא מספיק, חיפשתי לעצמי עוד עבודה בערבים שבתקווה בה אני אקבל הרבה טיפים.
חיפשתי באינטרנט וחקרתי על מקומות שאפשר להרוויח בהם יפה כשלפתע ראיתי באיזה אתר באינטרנט על כמה מקומות שדרושים בהם רקדניות ברים ומועדונים.
כשהסתכלתי על המחירים הבומבסטיים שהבחורות האלו מקבלות כל חודש עבור הריקודים האלו הפה שלי נפער לרווחה. הסכום עמד לי מול העיניים ורציתי להושיט יד למחשב ולתפוס אותו בין האצבעות שלי ולקחת, וככה זה פשוט יפתור את כל הבעיות שלי.
אבא הולך לישון בלב שקט, יש אוכל במקרר, אני יכולה לקנות לאחיות שלי בגדים, להוציא רישיון, לקנות טלווזיה ואולי עם הזמן לקנות אוטו לאבא.
כל החיים האלו, החיים שכל כך ייחלתי להם בתקופה האחרונה רצו לי מול העיניים בריקוד צוהל. 
 

"דרושות רקדניות מעל גיל 18,  בחורות אטרקטיביות שיודעות לזוז"- את המשפט הזה אני זוכרת בבירור מכל המודעה, כי אלו היו הסטנדרטים שלהם והאמנתי שאני עומדת בהם בלי שום בעיה. 

אני יודעת לרקוד. תמיד ידעתי. אני יודעת להזיז את עצמי בצורה מעוררת קנאה מצד הבנות שתמיד ניסו להעתיק ממני תנועות. נו מה, אם יש כישרון זכותי המלאה להתרברב בו. מהיפהופ עד קלאסי, ריקודים לטיניים ובטן. 
כשאימא שלי זכרונה לברכה הייתה בחיים, וחיינו בתקופה שלא חסר לנו כסף, היא הייתה שולחת אותי לכל מיני חוגים כמו בלט, ג'ז, היפהופ.
תמיד הייתי התלמידה בשורה הראשונה שהמורה הכי מתגאה בה.
אימא שלי גם מאוד אהבה לרקוד, אפשר לומר שאני ואימא שלי מאוד דומות.
היא הייתה ציירת, כמוני (או שיותר נכון אני ציירת כמוה. רק שהייתי מתה להיות ברמה שלה). היא אהבה ספרות יפה. היא הייתה רוקדת מדהים וכל שבת שהיה לה יום חופשי היינו שמות מוזיקה בקולי קולות ורוקדות שתינו לריקודים שהמצאנו עם הזמן. 

בכל אופן, החלטתי ללכת על זה. התקשרתי לאחד מהמקומות שהכי קרצו לי מבין כולם וקבעתי לעצמי ראיון פנים מול פנים ומעין "אודישן" בו אני אראה מה אני יכולה להציע.
"מתי את יכולה להגיע?" האישה מבעד לקו שאלה אותי בקול שנשמע צרוד מסיגריות אך רך בצורה שקשה להסביר.
"אני יכולה תמיד" עניתי בביישנות.
"עוד שלושה ימים מתאים? בסביבות הצהריים" 
"כן" 
"את יודעת שאת צריכה לרקוד מולינו, זה אודישן, נכון? תכיני את עצמך לזה. הכתובת ידועה לך כן? מהמודעה"
"כן, אין בעיה. אכין את עצמי.. שיהיה לך המשך יום נעים, נתראה" אמרתי וניתקתי את השיחה.

במשך שלושת הימים האלו עבדתי על ריקוד קטן שאני הולכת להציג אותו באודישן שלי, בחרתי שיר, תנועות. רציתי למקד את כל הכישרון שלי בדקות האלו ולא למשוך את זה יותר מידי או להגזים יותר מידי שזה יראה טו מאצ'. ניסיתי לאזן את הכל כדי שיתלהבו ממני.

פה עינטוז, פה תנועת ידיים. הייתי מאוד מרוצה.
בתום שלושת הימים הלחץ תקף אותי, לא הייתי בטוחה וסגורה לגבי זה וקמתי מפוחדת מהמיטה. כל כך חששתי ולא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיכנס לזה. ידעתי שזה לא כמו הריקודים על הבמה כשהייתי בת 12-14. זה לא חוג ג'ז או בלט.
אני שם כדי לבדר את המין הגברי ואולי גם הנשי במופע נועז בו אני מזיזה את הגוף שלי בצורה חושנית ומחרמנת. לבושה בבגדים קצרים שמבליטים את החלקים הנשיים שבי.  

לא תהיה אימא לחבק אותי אחרי המופע, או אבא שיצלם את הבת הקטנה שלו ומיליון ואחד מחיאות כפיים.
יהיו שריקות, יהיו תנועות מגונות, יהיה מועדון קטן וחנוק עם ריח של סיגריות מהול בריח אלכוהול חריף ואנשים שיכורים. 

חשבתי על המחיר הגבוהה שהעבודה הזו מביאה איתה והחלטתי שאני חייבת להתאפס על עצמי ואני חייבת להגיע לשם. אני חייבת לתת את השואו הכי טוב שיש כדי שיקבלו אותי לעבודה. 
הגעתי למקום. עם המון פרפרים בבטן ורעד. 

נכנסתי למועדון הריק, הייתה איזו בחורה כבת 25 שרקדה על ה"במה" שכנראה גם היא הגיעה לאודישן יחד איתי, היא לא רקדה מי יודע מה ולפי המבטים של ה"בוחנים" הם די השתעממו ולא התלהבו ממנה בכלל. המסכנה שמה לב לחוסר העניין מצידם מה שגם השפיע במעט על הריקוד שלה. 
לבסוף היא ירדה מהבמה עם אכזבה ענקית בעיניים. "תודה, אנחנו נחזור אלייך" אחד מהבוחנים אמר לה והיא הנהנה ופסעה אל עבר היציאה.
חייכתי אליה חיוך "היית טובה, תתעודדי" אבל היא התעלמה ממני בגסות והתנגחה בי בעצבים בצעידה שלה החוצה. 

בדיעבד אני מניחה שהיא פשוט פירשה את החיוך שלי לא נכון. אבל זה באמת לא רלוונטי. 

נשמתי עמוק והסתכלתי על כל הבוחנים שהיו מוכנים לקראתי.
ושם הוא ישב לו, גבר כבן 35+, שיער קצת לבן, עור בהיר, גוף יחסית מחוטב ועיניים כהות. ישב ובחן אותי כשעליתי לבמה.
לא היה לי מושג מי הוא אז, לא היה לי מושג שאותו גבר הוא הסיבה לכל הבעיות שלי בגיל 18. לא ידעתי שהוא יהיה כל כך משמעותי בחיים שלי.
באמת שלא היה לי שמץ של מושג. 
"את יכולה להתחיל".

אחרי כמה ימים הודיעו לי שמאוד התלהבו ממני ושהתקבלתי, ומבחינתם אני יכולה להתחיל ממש יום למחרת. 
ואז.. הכל התחיל.
 

מבטו שלח אליי זרם קור חשמלי שזרם לכל אורך גופי, קפאתי במקום כשהוא העביר את האצבעות שלו לאורך הזרוע שלי.
"כמו משי."
הבחור שמעולם לא הצלחתי להיסתכל לתוך עיניו. מעולם לא הצלחתי למקד את מבטי כשדיברתי איתו. תמיד הוא עורר בי מעין תחושת צורך מפחידה, לתקופה מסוימת באמת האמנתי שהיה לו אכפת ממני ומהמצב שלי. מדהים כמה תמימה הייתי אז. 

פעם, היה לי בחור. או שיותר נכון להגיד, שפעם היה לו אותי. 

15\10\21

דניאל היה חבר ילדות שלי. אתם יודעים, אחד כזה שהיחסים ביניכם התחילו כשהוא משך לך בצמות בגן וקרע לך ציורים שהשקעת בהם את נשמתך.
אחד כזה שאהב אותך מגיל צעיר וביטא את האהבה הזאת בדרכים שילדים קטנים מכירים.
כשגדלם, הלכת אליו הביתה לארוחות צהריים ואימא שלו כבר הכינה לך צלחת מראש. אחד כזה שיצאת איתו למרכז הקהילתי וטחנתם פיצה בלי סוף ותמיד אספתם כסף כדי לקנות את הקלפים המפגרים האלו של חוברות המדבקות.
כזה חבר ילדות.
אז למה דווקא את השם דניאל אני מזכירה בפוסט שבעצם מתחיל את הסיפור שלי?
כשחלפתי מעל פני הים התיכון בגובה 40 אלף רגל מעל פני האדמה, כשהתחלתי לראות את קווי המתאר של המדינה הקטנה שלנו, הפנים הראשונות שצצו לי בראש, בהבזק נוסטלגי, היו פניו של דניאל.
בהיתי בנקודה שמהזווית שלי נראתה כל כך קטנה אך במציאות היא לפחות עשר דקות נסיעה מתחילתה ועד סופה, בהיתי בה עד שהמחשבות השתלטו על שדא הראייה שלי ונעלמה לגמרי. 

ראיתי אותו על הנדנדה ואותי מנדנדת אותו חזק. ראיתי אותנו על העץ הזקן. ראיתי אותנו אצלו בבית. ראיתי אותנו בהפסקות אוכלים סוכריות גומי.
הכל רץ מולי ללא הפסקה. הפרצוף שלו, האף הסולד שלו, החיוך עם השיניים הלבנות שלו, העיניים הירוקות שלו והידיים הקטנות שלו כשהיה ילד והחזיק לי את היד שנתנו לי זריקה בתחת.
הרגע כשהיינו בני 12 והוא הציע לי חברות בטלפון וניתקתי לו בפרצוף ויום למחרת הוא לא הגיע לבית ספר והרגשתי כל כך רע, שהלכתי אליו הביתה ישר אחרי הלימודים ובחדרו חווינו שנינו את הנשיקה הראשונה שלנו. 

אני מרגישה חום בבטן כשאני חושבת על דני. הגרון שלי חנוק והדמעות עולות לי כשאני מריצה את הזיכרונות האלו בראש. וכל זה; עם חיוך גדול על הפרצוף. 
אם יש רגעים שמשרים בי תחושה נוסטלגית חמימה, רגעים מהעבר שאני לא אתחרט עליהם בחיים הן השעות שהעברתי עם חברי הטוב, בכל יום כשהייתי ילדה. 
דני היה דמות מאוד משמעותית בחיי. הוא הסיבה לחיוכים המעטים שהיו לי והוא היה שם ותמך בי כשאמא שלי הלכה לעולמה יותר מכל בן משפחה אחר. 

-

השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. עוד כמה דקות אני נוחתת בישראל.
השמש בדיוק עלתה על גדות כדור הארץ והציצה מבעד לחלון של המטוס, תקעתי את הראש בחלון שלי במשך כמה דקות ולא זזתי.
הייתי מהופנטת מהמראות. הרגל שלי קיפצה בלי הפסקה וזיעה קרה התחילה לזלוג על המצח שלי. 
"הכל בסדר?" האיש שישב לידי שאל אותי וקטע את הבהייה שלי בחלון. הפניתי את ראשי אליו ועניתי לו שהכל בסדר ושאני סתם קצת לחוצה לפני נחיתות. הוא הציע לי מסטיק ובקבוק מים. 

חיכיתי לנחיתה שאמורה לקרות בעוד מספר דקות, שהרגישו כמו נצח, ועל הרגליים שלי שיפגשו את האדמה הזאת שלא חשבתי שאי פעם אחזור לדרוך בה.
אתם מכירים את הגוש הרוטט הזה בבטן שלכם כשאתם מצפים למשהו שיגיע אך גם פוחדים ממנו? שאתם לא מאמינים שאתם הולכים לעשות מעשה אך יודעים שאתם תעשו אותו בכל זאת? 
מן פחד מרגש שכזה.
רעדתי והחוורתי. עברו שלוש שנים (עזבתי כשהייתי בת 20) ואני זוכרת כל פרט פרט ממה שעברתי. כל מעשה, כל מילה, כל תנועה, הכל חרוט אצלי בזיכרון כל כך עמוק, כמו סכין שננעץ עמוק בתוך הבשר שלך ואתה מתחיל להגיד ביי ביי לחיים כי אתה משלים שאין מצב שתצא מזה, אך יצאת, ונותרה צלקת מכוערת שרודפת אותך בכל פעם שאתה מסתכל במראה.

וכל סנטימטר בה מזכיר לך בדיוק איפה ולמה נפגעת. 

אפשר להגיד שדני מהווה כמה סנטימטרים בצלקת האישית שלי. דני הוא אהבה נכזבת שלא התממשה בגלל מציאות מצערת שלא הייתה נתונה תחת שליטה של אף אחד מאיתנו.
הוא היה שם בשבילי ותמך בי, ניסה לעזור לי בכל דרך אפשרית ואני מודה לו על זה. הוא היה האוזן הקשבת שלי, אם לא הוא... הוא היה הקורה הדקה שהחזיקה את כל החיים שלי ביחד. דק וחזק. 
הוא ניסה להגן עליי אך היה רק ילד. ואני הייתי תיק כבד מידי בשבילו.  

היום יש לדני יש חברה. איך אני יודעת? פלאיי הפייסבוק. אני רואה שהם מאושרים יחד לפי תמונות ואני שמחה בשבילו כי מגיע לו. מגיע לו יותר מכל אדם אחר שאני מכירה.

-

2010

"דני.."
"מה קרה?"
"אתה יכול לבוא לקחת אותי?"
"למה את בוכה?"

אמרתי לו היכן אני נמצאת וחיכיתי לו בערך עשר דקות עד שהוא הגיע למקום. נכנסתי לאוטו שלו, ניסיתי להסתיר את האדמומיות על פניי מהבכי, ניסיתי לסדר את האיפור שהיה מרוח לכל עבר, את בגדיי שנלבשו ברשלנות והשיער שהיה מבולגאן ופרוע. הכל הסוויתי.
אך ברגע שתרקתי את דלת המכונית שלו הוא פשוט בהה בי וחיכה להסברים. ניסיתי לא להסתכל עליו, שיבין את הרמז ושפשוט יסע משם.
"למה היית פה כל הלילה?" הוא שאל.
השתיקה שלי ענתה על השאלה שלו. 
ככל שנותרנו במקום, הוא במושב של הנהג ואני לידו ולא זזנו, כך התגלו בסכר הדמעות שלי יותר ויותר פירצות עד שכבר לא יכולתי להחזיק אותן יותר.
הוא חיבק אותי חזק. התייפחתי על החזה שלו, ועד היום אני זוכרת את המסקרה השחורה שנדבקה על חולצתו. הרגשתי מוגנת כשהוא חיבק אותי.
באמת הרגשתי שיש תקווה.
הייתה תקופה קצרה שהוא לא ידע ששכבתי עם אנשים. מעולם לא סיפרתי לו. הוא עלה על זה לבד, באותו הבוקר במכונית שלו.
באותן דקות של בכי דניאל הבין שהיה אקט מיני ביני לבין אחד מה"לקוחות" (מצמרר אותי אפילו לכתוב את זה ככה). הוא עלה עליי. אבל לא רציתי שיגיד כלום. ידעתי שאני עלולה להיכנס לצרות צרורות.
ידעתי מה יכולים לעשות לי אם יגלו. ומה יקרה אם המשפחה תדע? או החברים? 

לפעמים, אפילו שאני יודעת שזה נגמר לפני שנים, אני עדיין מרגישה את הפחד הזה שמישהו יגלה אותי.

אני מרגישה את הצורך להתחבא, להסתרר, שאף אחד לא ידע. שהסוד הזה יקבר איתי וישמר איתי לעד.

-

למה שירצה אותי? למה שירצה לנשק אותי? למה בכלל ציפיתי לשפתיים שלו כשישבנו על השטיח וסיפרתי לו מה הולך בזמן האחרון, ושזה לא רק ריקודים.
באמת חשבת שהוא ינשק אותך? שהוא יעשה איתך אהבה? מי יגע בך?
איזה גבר ירצה לשכב מתוך אהבה עם זונה? מי שוכב מתוך אהבה עם זונה? רק ריצ'רד גיר באישה יפה שכב עם ג'וליה רוברטס מתוך אהבה, אבל זה רק סרט. והכל נכתב מראש. ומישהו קבע שלויויאן מגיע בחור חכם, טוב לב, על רמה, שיאהב אותה למרות היותה זונה.
למה חשבת, לעזאזל, שאת כמו ויויאן?
את קימי. והוא דניאל. ודניאל לא ירצה לנשק אותך כשאת פותחת רגליים עבור כל בחור עם כסף בכיסים. דניאל ישכב עם אחת איכותית, לא מתוסבכת, אחת עם חיים מסודרים.

ההפך ממך.

ישבנו על השטיח והסברתי לו את השתלשלות האירועים שהתרחשה בזמן האחרון.
במשך שעה דיברתי וסיפרתי לו איך הכנסתי את עצמי לזה, כמה שאני חייבת את זה ואין לי ברירה. הרגשתי צורך להסביר את עצמי, הרגשתי צורך שדניאל יבין אותי ולא יחשוב עלי מחשבות רעות.

"את חייבת לספר למישהו מבוגר. שימי לזה סוף. את צעירה ויש המון אנשים שיכולים לעזור לך. זה מה שאני חושב קימי.. אני לא אשב בצד ואסתכל עליך הורסת לעצמך את החיים. מה אם תסתבכי עם המשטרה? זה לא חוקי.. ואם האחיות שלך ידעו? ואבא שלך? איך תתמודדי עם זה? את חייבת לשים לזה סוף".

-

יש ספר מאוד יפה של הארוקי מוראקמי שנקרא "יער נורווגי", על שם השיר, שהוא למעשה, "עץ נורווגי" של להקת הביטלס.

הוא מדבר על אהבה שלא התממשה. 
על אהבה חד צדדית.
לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי אם דניאל אהב אותי בתקופה המרה הזאת בחיי. אם הוא הרגיש את אותן רגשות שאני הרגשתי. 
אני ודניאל הפסקנו לדבר לפני שנים. את הסיבות והאירועים שקרו אחרי ולפני אני אספר בפוסטים הבאים. למעשה את הסיפור שלי, אתחיל פוסט הבא.
הפוסט הזה נכתב עבור דני. ומוקדש לו.

15\10\18