בין סקילה וכריבדיס

רותם שכנעה אותי לעשות משהו לכבוד יום הזיכרון. היא אמרה שזה חשוב. אז עליתי לקבר של בן. לבדי. הוא נפל בשבעה באוקטובר בהגנה על קיבוץ בעוטף. לא היינו חברים. אני לא חושב שאי פעם החלפנו מילה בכיתה, אבל בכל זאת הכרתי אותו בפנים ובשפת הגוף. הוא תמיד חייך והיו לו עיניים כחולות צוחקות. היו שם הרבה חיילים שהתכוננו לטקס. זה בית עלמין אזרחי ישן עם חלקה צבאית מגודרת. לא בדקתי מי נמצא ליד הקבר, בלאו הכי איני זוכר פרצופים מהלוויה ולא רציתי להיתקל באנשים מהתיכון. הנחתי על האבן חלוק קטן שהבאתי מהבית וכרעתי לצדה. לחשתי לתוכה וחידשתי את שבועתי לא לשכוח. לבן לא יהיו ילדים. שם המשפחה שלו יעלם עם אביו בן השבעים כי אין עוד כאלה בישראל. אז אשא את הזכרון כל עוד אני חי.

רותם הלכה אתמול עם חברות לטקס האלטרנטיבי. היא סיפרה לי רק כשחזרה. היא הזדעזעה מהדברים שאמרו שם. אמרתי לה שאני יודע באופן אישי שמשתתפות בטקס הזה משפחות מחבלים. השתתפתי בהרצאת זום לפני כמה שנים בה נאמה אמו של מחבל פת"ח כשמאחוריה מבליח לפרקים פוסטר עם סמל הארגון.
זה קטע חסר מטרה. בלי תכנון מקדים. רק שלולית של מחשבות גולמיות. אני בכלל לא יודע מה גרם לי להתחבר לאתר היום.