בין סקילה וכריבדיס

"בואנה אילון, אתה לא מזהה אותי?" הוא שאל פתאום. הוא לא לקח את השטר שהושטתי לו, ואני נותרתי עם היד המושטת באוויר וקצר רגעי במערכת העצבים. הוא היה בערך בגובה שלי, מסופר טרי עם קווי גילוח מדויקים על הצוואר והתספורת הפשיסטית הזו שכל כך פופולארית היום, עם בלורית ופייד בצדדים. פנס בגבה. עיניים ירוקות. כתפיים רחבות. טיפה שזוף. חתיך מידי ומבוגר מידי לעבודה בפיצרייה שכונתית. הרצתי במוח כל ערס שזכרתי מהתיכון, אבל בלי התאמה. מהצבא הוא בטוח לא. Who the fuck is this?

"צח, אחי. מהחטיבה. אתה החבר של גולן אשרי" הוא אמר וחייך טיפה במבוכה. הנחתי את היד עם השטר על הדלפק כדי שתנוח בזמן שהגיר האוטומטי בעט. צח מהחטיבה. תיקייה קצת מודחקת. לא, שום התאמה. אבל הוא מכיר את גולן. אולי שנה מעלינו? אח של מישהו? אולי הוא מט' 1 או 3? הרגשתי קצת יותר בנוח עם העובדה שהוא מהחטיבה. בכל זאת, שלוש עשרה שנה, לך תזכור.

"שמע אתה מוכר לי ממש אבל אין לי מושג אחי" שיקרתי לבסוף ונשמתי לרווחה בזמן שהוא שלף את הפיצה מהתנור. חשבתי שבזה הכול יסתיים.

והוא עוד זוכר אותי בשם!

אבל אני לא זוכר שמישהו סולק אי פעם מבית הספר.

"וואי אחי זה היה כל כך מזמן" אמרתי והרגשתי שאני פוצע אותו ואת עצמי. לא הצלחתי לקרוא את שפת הגוף שלו.

"אתה זוכר את ברוריה מהספרייה?" הוא שאל וסובב את הפיצה כדי לחתוך בציר אחר, שוב במבט מושפל.

"בטח, הספרנית. הייתי יושב אצלה מלא" אמרתי. בכיתה ז' היה לי רע, אז ישבתי בספרייה לפעמים בהפסקות וקראתי ספרי מדע בדיוני ופנטזיה ישנים. ז'ול וורן.
טולקין. ברוריה עם הריש המתגלגלת תמיד הייתה נחמדה אלי.

"היא הייתה החונכת שלי" הוא אמר. אין לי מושג מה זה. לא ידעתי שהיה תפקיד כזה בחטיבה. לכל כיתה הייתה מחנכת, אבל חונכת? הוא לקח את השטר מהיד שלי והחזיר לי עודף. דחפתי את המטבעות לכיס בפיזור נפש במקום לשלוף שוב את הארנק.

"איך אהבתי את ברוריה!" הצהרתי כדי לומר משהו, והפעם לא שיקרתי. "היא עזרה לי פעם במבחן." היא נפטרה לפני שנים.

"היא עזרה לכולם" צח הסכים. "אבל את גלית אתה זוכר, כן? הייתם ביחד בתיכון."

כמובן שאת גלית פירסטר אני זוכר. יפה, בלונדינית, עם קול מנוזל. היא קישטה את השיער בצמה אחת דקיקה. היו לה נמשים, עיניים גדולות ומימיות ואף סולד. פעם שלחו אותה הביתה כי באה לתיכון עם חולצת בטן. היה לה חזה קטן ותחת חמוד. אבל היא לא הייתה נחמדה במיוחד.

הוא שלף את הטלפון. בשומר המסך ריצדה גלית, שלא השתנתה בכלל, מחובקת עם צח, שאין לי מושג כמה השתנה. "אשתי" הוא אמר עם שמץ של גאווה. כאילו שלא אאמין לו סובב את היד כדי להראות את טבעת הנישואין.

"וואלה!" אמרתי. בשלב הזה המבוכה שלי התחלפה מעט בסקרנות, למרות שהייתי עייף מהמאמץ המנטלי. אשתו הייתה די מבוקשת בתיכון. גם אני פנטזתי עליה תקופה, אבל היא הייתה יותר מידי סנובית. היא הכריזה על עצמה פעם שהיא "פקצה מארץ הפקצות".

"אתם זוג יפה" אמרתי בכנות, כי הם באמת היו זוג יפה. הוא חייך לעצמו, הגיש לי את המגש וניגב את הידיים במגבת. חשבתי שבזה תסתיים השיחה ולקחתי צעד לאחור, שוקל כיצד להיפרד ולעולם לא לחזור לפיצרייה הזו. "חכה שנייה" הוא אמר. הוא ניגש למקרר ושלף שתי פחיות קולה רטובות.

הבנתי מיד שאני כלוא בשיחה הזו ואילצתי חיוך בזמן שהוא הקיף את החדר והצטרף אלי. הוא לבש חולצת דרייפיט לבנה עם כתם של רוטב על הבטן ושיירי קמח על המכנסיים השחורים. הייתה לו כרס הריונית שהסתתרה קודם מאחורי הדלפק ונראתה לגמרי לא קשורה לשאר הגוף. הוא כנראה אוכל יותר מידי פיצה, הרהרתי. הוא הגיש לי את הפחית. אמרתי תודה ובזמן שנאבקתי לאזן את המגש ביד אחת, הוא עקף אותי ויצא אל הרחוב.

הנחתי חזרה את המגש על הדלפק. צח הדליק סיגריה והסתובב. "אתה עדיין בקשר עם גולן?" הוא שאל ונשף עשן. הוא נשען על הקיר עם זרוע מתוחה שחסמה לגמרי את המעבר. פוזה קלאסית של ערס. לא ראיתי את גולן בערך שלוש שנים, מאז שהתחתן. חוץ מברכות לחגים פה ושם לא תקשרנו יותר מידי.

"קצת בווטסאפ" אמרתי. "גם הוא נשוי".

"וואלה? למי?" צח שאל ופתח את הפחית. גם אני פתחתי. הרגשתי שזה לא באמת מעניין אותו. אולי הוא סתם מנסה לזרז את המשמרת או לגלגל שיחה. אבל היי, הוא קנה לי קולה. "סיוון. לא חושב שאתה מכיר. היא לא למדה איתנו." הוא הרים את הסנטר במין הנהון שקט ונראה מבולבל. חיפשתי על מה להישען, אבל הדלפק היה מעוגל מידי.

השתרר שקט מביך לרגע וצח לגם יותר מידי קולה. הוא כנראה רוקן חצי מהפחית בשלוק.
"מה עם תומס?" הוא שאל בקול מפוהק והנמיך את הפחית. הסיגריה שהחזיק באותה יד התחילה להישרף.

"גם תומס נשוי. הוא עדיין גר באחד העם" אמרתי. שוב הרגשתי לא נעים. אצטרך לשאול את תומס אם הוא זוכר את צח שנשר מהלימודים בכיתה ז' ולספר לו שהוא נשוי עכשיו לגלית. תומס תמיד זוכר פרטים כאלה.

צח תקע גרעפס ענק. "תמיד הייתם ביחד" הוא אמר בסתמיות, סקר את הרחוב ואז הישיר אלי מבט שוב. "אתה ואלון אשרי ותומס".

הרגשתי שכבר אין לו מה להגיד. אבל מאיפה הוא ידע אפילו את זה? הבנאדם הכיר אותי בלחץ חצי שנה, לפני הבר-מצווה, לפני שקיללתי בפעם הראשונה. אני זוכר את כל הערסים שהציקו לי אז. ינון שצעק שאין לי זין במסדרון. נעם שקרא לאמא שלי זונה והתאבד לפני כמה שנים בקפיצה מהגג. יועד, אורן גפני וחן בן-חמו שעשו הכול כדי להשפיל אותי בחנ"ג. ואיך לעזאזל הוא זיהה אותי? כבר אין לי משקפיים. אני כבר לא מקלון, לובש גופיות שמבליטות את הזרועות ומכנסיים קצרים וכפכפים. כבר אין לי פוני. עברו איזה חמש עשרה שנה. לא הייתי מזהה את עצמי.

"נכון" אמרתי ולגמתי מהקולה. היא הייתה קרה מאוד.

"היית סבבה אלי" הוא אמר פתאום ולקח שאיפה עמוקה מהסיגריה. מיד דעך אצלי הכעס. לא ידעתי בכלל איך להגיב. הוא הסתכל על הרצפה ואז עלי, ושוב סקר את הרחוב.

עמדתי בשקט כמו טמבל.

צח סיים את הקולה בעוד לגימה ארוכה וזרק את הפחית לפח בכניסה. "יאללה אחי אני לא אחזיק אותך" הוא אמר. הוא הרחיק את הסיגריה ביד אחת ואת השנייה פרש לחיבוק מוזר.

"תבוא שוב. המקום הזה שלי" הוא זרק.

אמרתי תודה ומסרתי ד"ש לגלית. כל הדרך הביתה ניסיתי להיזכר.
מעולם לא חזרתי לשם. אחרי כמה שנים הורידו את כל הבניין ועשו ממנו חנייה. חיפשתי את גלית בפייסבוק, אבל היא נעלמה.

עד היום אין לי מושג מי זה צח ולמה הוא זכר אותי.