כי זה כבר לא עושה לי את זה איתך. אז אני מסתגר בחדרי חדרים, ואין לי חשק או כוח להתמודד איתך, לבוא אלייך, לחפש אותך, לחכות לך או אפילו לצפות לך. יש אותנו עולים באש בכיכר המרכזית של איזו עיירה קטנה בפולין לפני אולי איזה 600 שנה, ויש אותי גוהר על חולדה ואוכל אותה בתוך גומחה ברחוב, כשאת נעצרת לידי ומביאה לי כיכר לחם, ואני בוכה מבושה. יש את שעון המחוגים שניפצתי רגע אחרי שהלכת בפעם האחרונה, כי לא רציתי שהזמן ימשיך בלעדייך, ויש את הדם שלי מרוח על אחד הכתלים בקיר, כי רציתי להשאיר סימן מדמי כשאני מאוהב, לפני שהאהבה תדעך. הדם שלי עדיין מאוהב, אבל אני לא, אני משוטט בלילות ברחובות העיר הסואנת שלי, ואונס ילדות קטנות ש-למה לעזאזל הן מסתובבות לבד בשעות הקטנות של הלילה, הרי אנשים כמוני עלולים לאנוס אותן. אחרי זה הן ממש ייבכו ימים כלילות כיצד צילקתי את נפשן, וחלק ירצו להתאבד, וחלק אכן יתאבדו, וחלק יעשו הרבה סמים כדי להשכיח את הכאב, וחלק יתדרדרו לזנות מסיבה כלשהי של פיתול פסיכולוגי, או שהן יהיו בטיפולים פסיכיאטריים, או שהן יהיו כמוני, ויפתו גברים - ואז יהרגו אותם במיטה בזמן יחסי המין. כמו בסרט "אינסטינקט בסיסי". את חושבת שאני סובל, אבל אני לא, אני גם לא ההפך מסובל, אני לא מרגיש כלום. אין סבל ואין אושר, אין עצב ואין שמחה, רק נוסעים-נוסעים-נוסעים בכביש ישר שומם בחושך, לא מגיעים לשום מקום ויודעים שלא נגיע, והכול בסדר, יש אינסוף זמן, עד ש-די. ראיתי אותך בוכה וראיתי אותך צוחקת איזה מיליון פעם בראש שלי, זה לא עושה לי כלום. נפשות מהסוג הבזוי ביותר אני מנגח בנפשות מהסוג הטהור ביותר, ואחרי המלחמה אני בא ללקק את השאריות. כמו למצוץ את שאריות הבשר מעל העצמות.
>>>>>>>>
אין מה להתקשר למשטרה, המונולוג הזה בדיוני.
כינוי:
קלקטוס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
