המילים שנכתבות מעצמן

היה לו שם יפה דווקא -

"עמיקו וחבריו"

ליתר דיוק "עמיקו וחבריו לוי"

אבל כולם קראו לו בשם הפרטי "עמיקו וחבריו"

כולם חשבו שהוא הרבה, או איזו כנופייה,

אבל הנכון הוא שהוא היה בסך הכול ילד חיוור,

בן 12, מחוצ'קן, חלש, חנון, חסר ביטחון עצמי ועם רגשי נחיתות.

אני זוכר אותו מהמכולת, 

אני זוכר אותו קונה שם סולת

והוא קנה שם גם כרוב וריבה,

ולחם וחציל ומנדרינה, רינה, רינה.

רינה אהבה אותו מרחוק,

אבל שמרה זאת בסוד

תמיד בין הארוחות הייתה מסתכלת,

הייתה אומרת לעצמה "יום אחד עמיקו וחבריו יהיה אחלה גבר"

גבר. גבר.