עם אזניות על האוזניים הוא מת. והוא יכול למות שוב ושוב ושוב, וכל פעם להיוולד מחדש לאותם חיים בדיוק, עד שיעבור אותם בלי להרוג את עצמו. וכל ילדות הוא יבוא שוב ושוב ושוב לאותה רואת נסתרות, והיא תסתכל בו בתמיהה ותגיד "אבל כבר היית כאן!" והוא יתפתל ולא יבין על מה היא מדברת, ויגיד לה שזו פעם ראשונה שהוא כאן, והוא רואה אותה לראשונה, והוא לא היה כאן בשום-מצב ובשום אופן. איך זה יכול להיות? והיא תבין שהוא היה כאן בחיים אחרים שלא עבר בהצלחה, ולכן נידון לעשות אותם שוב, והיא תיקח אוויר, כי כבר נמאס לה, ותגיד לו שוב את אותם הדברים בדיוק שאמרה לו פעם. "אתה חייב לעבור את החיים האלה בלי להרוג את עצמך!" היא תגיד לו שוב, ושוב הוא יגיד "למה שאני אהרוג את עצמי, אני אוהב לחיות," והיא תרצה לבכות ולצחוק מרוב שזה עצוב ומצחיק. הרי הוא הורג את עצמו בכל חיים, ותמיד חי מחדש, עד שיפסיק כבר להרוג את עצמו.
הוא שומע מוזיקה באזניות, ומת בתוך המוזיקה. אין שום-דבר חוץ מהמוזיקה. חיפושיות או חרגולים או זבובים או יתושים, זה לא משנה. כל הדיסקים נשמעו אלפי פעמים, ואולי יקנה רדיו אינטרנט אלחוטי לשמוע קצת-הרבה מוזיקה נורמלית נון-סטופ. תחנות ה-FM איבדו מזמן את המאזינים שלהם, ונשארו להם רק מאזיני גרעין קשה עם ראש בלטה ששומעים כל הזמן אותו בולשיט מפי אותם שדרנים עם מוזיקה של אותם עורכים, שמדברים ומשמיעים אותו הדבר בדיוק בצורות שונות, לפי האג'נדה שלהם. משמיעים לך שירים עצובים שתזדהה עם הכאב, כאילו לא חסר כאב. אנשים מתאפקים בכל יום לא להרוג את עצמם, והם ברדיו רוצים שהם יזדהו גם עם כאב של אחרים. כאילו כולם בפ'נוכו חיים בדיסני.
