המילים שנכתבות מעצמן

אנחנו ילדים של שנות התשעים

אנחנו זומבים

אנחנו אוכלים הרבה כדורים,

ובאמת משתכנעים שכולם צודקים

אנחנו רצינו לעשות מהפכות,

אנחנו רצינו לעשות שינוי עם אביב גפן,

אנחנו זעמנו וכאבנו עם נירוונה,

אנחנו הבנו ש-כל העולם הוא בן ערובה של בעלי ממון,

ולא רצינו לעבוד 12 שעות בשביל פרוטות,

לא מצאנו טעם ללמוד, אם זו תורת שטיפת המוח של הממסד,

שנשלט על-ידי בעלי ממון,

שלא אכפת להם בגרוש מאף בן-אדם,

לא ממני, לא ממך, רק מהכיס שלהם

אנחנו הבנו את זה, רצינו מהפכות

אבל שברו אותנו,

והיום אנחנו הורים, כי שיכנעו אותנו שככה צריך

ואין לנו ברירה, אלא לדאוג לפרנסה,

ולעשות את כל מה שמרדנו נגדו

והיום, שנת 2017, שנות התשעים שוב פה,

והילדים שלנו הפכו להיות מה שאנחנו היינו

אבל מה אנחנו עושים? אנחנו כועסים עליהם, כמו שההורים שלנו כעסו עלינו

אנחנו עושים את אותם טעויות שההורים שלנו עשו,

ומענישים את הילדים שלנו כי הם מתנהגים... כמו שאנחנו התנהגנו

אנחנו אומרים להם לא להאמין ל-מה שאנחנו האמנו,

ולא מבינים למה הם שונאים אותנו

אבל הרי אנחנו מתנהגים כמו ההורים שלנו,

וגם אותם שנאנו

אז ב-מה חטאנו, ילדי שנות התשעים?

שנכשלנו, שנרדמנו בשמירה, שלא היינו מספיק חכמים,

לעשות מה שצריך כדי ש-מה שקרה לנו לא יקרה לילדינו

ועכשיו הילדים שלנו כועסים, ובצדק

הם מעשנים סמים, הם אובדניים, הם משוגעים,

הם מכורים לאשליות, הם בולעים כדורים, הם חותכים את עצמם

בדיוק כמו שאנחנו ההורים היינו כשהיינו בגילם

אז למה אנחנו כועסים עליהם?

שכחנו מה היינו, שכחנו ב-מה האמנו,

הפכנו מורים, פוליטיקאים, אנשי-עסקים,

הפכנו מה שאנחנו שנאנו

הפכנו עוד לבנה בחומה,

של הילדים שלנו.