RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2017
האיש הממהר
הוא משתמש בארגז הכסף לייצר עוד נשק, ולא אכפת לו מי ימות ומי יחיה. כי הוא קטן-קטן-קטן, והעולם גדול-גדול, ונמאס לו לכבות שריפות. הוא קם בבוקר ואז התפלל, ואז יצא לקניות, כי האישה כל הזמן בטלפון, שואלת איפה אתה, בוא כבר, והילד שכבר לא ילד לא יאכל כלום אם לא יהיה אוכל בבית, וכדי שיהיה אוכל בבית הוא צריך לקנות, וכדי לקנות צריך גם זמן. אז הוא יוצא, ויש מזג-האוויר, ואנשים עם משקפיים שמיישירים אליו מבט. מה אתם רוצים, הוא ממלמל לעצמו, לוקח אנחה, לומד זכר ילדות, הולך כמו כפהו השד אל מעוז צור ישועתי, איפה כל האוכל שצריך לקנות ולמכור. הוא קונה את האוכל מעם המדפים, ומזכיר לעצמו שפעם אנשים ייצרו את המזון שלהם בעצמם, או לפחות הכינו אותו, זה לא מקל על הכאב. אותם ערים גדולים של מבוכים בלתי נגמרים, ואותם אנשים יקרים שהם מפלצות ש-להם הוא תמיד צריך לדאוג, הטלפון מצלצל, "כבר אני בא," הולך אל עם הקופה, והתורים ארוכים וקצרים, והקופאית בת זנונים, מסתכלת עליו בלעג, והם קוראים מהתור - כמה זמן, לא נחכה לך, תעשה את זה מהיר ונקי, כמו חירבון. הם יכולים לדבר אליי או עליי, אבל אני לא שומע, הוא מסביר לקופאית, אני שומע פשוט מה שאני רוצה לשמוע, ומה שאני רוצה לשמוע בכלל לא קיים. הקופאית מהנהנת לאות הבנה, והוא שולח ליטוף על לחייה, הולך עם כל הכובד של האוכל בתוך שקיות מזיעות וגלגלות עגלות קניות, בין הכבישים והמדרכות ומעברי החצייה והרמזורים, אל המקום בו הם שמים את הגוף החולה שלהם. "אה, שלום, בן. זוכר שאמרת לי לקנות לך אקסל?" "כן," "אז שכחתי," והוא מסדר את המצרכים בשעה שהבן בוכה שתמיד אותו שוכחים, ומפזם לעצמו איזו מנגינה של בוב דילן, ואז משום-מקום ממש כמו הפתעה שולף אקסל ומראה ל-בן, "אה, חשבתי ששכחתי, אבל לא שכחתי," וכשהבן עושה מסיבות ובלונים לקראת בואו הצפוי של האקסל, הוא מסדר את האקסל במקרר, ויוצא לגלות על מה ולמה היום הזה. "בוא, אתה בא? בוא, איפה אתה? בוא, באת? בוא, למה אתה לא בא?"
| |
|  כינוי:
קלקטוס בן: 9 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
