המילים שנכתבות מעצמן

אוקיינוסים של ים, בזרוע השטן,

ליד האגם, של החצוצרן,

שרוקד על הדם

אבל אנחנו ילדים טובים, נכון?

נכון

יש לנו דאודרנט, נכון?

נכון

ואנחנו משתינים באסלה ולא סביב, נכון?

נכון

כי הלילה שייך לנאהבים,

ויש לנו ים של שקרים,

לספר להורים כשאנחנו שוכבים

למשל, אנחנו לא מספרים להורים,

כמה אנחנו אוהבים,

לנשק זה לזו לזה את הישבנים

יש דברים שפשוט לא מספרים להורים,

בגלל זה הם לא יודעים

אבל אנחנו ילדים גדולים,

ויש לנו חברים (וחברות),

בכל הגילים ומ-כל המינים,

שחולקים איתנו אותם תחביבים

סאדו-מאזו-אלקטרו מגנטו,

וגם ספגטו שמוכרים בגטו

אנחנו ילדים של החיים,

את שומעת, אימא?

ילדים של החיים, אני ואת...

בגלל זה אנחנו שותים את התה עם שלושה קוביות סוכר,

שאנחנו שמים על הלשון בזו אחר זו,

כשאנחנו לוגמים מהקפה

וכשאנחנו גומרים עם השוקו,

אנחנו מניחים את הקקאו בצד,

ופושטים על המטבח,

להכין לנו לזניה נוסח ספרד

בסוף אנחנו תמיד אוכלים לבד

יש לנו ים של זמן להזדהות עם מפלצות ושדים,

ולהעיף לעננים את כל הרמזורים

יש להם אורות מוזרים,

כל הזמן מהבהבים,

ירוקים-אדומים

בגלל זה אנחנו צהובים

אבל שלא תהיה טעות,

זה לא בגלל העמבה,

אלא בגלל הבמבה,

שאכלנו אחרי הגמבה,

כשאמרו לנו "מנה-מנה"

פרה-פרה - נדפוק את כל העדר.