המילים שנכתבות מעצמן

כמו שאני מכבה את הסיגריה במעמקי אפלת בור המאפרה,

ואף-אחד לא מושיט אליי יד, אני בודד

יש לי אצבעות שמקישים על מקשים, וזה הכול

אפילו המוזיקה לא רוצה להתנגן

הם מציקים לי כל הזמן,

הם אומרים שאין לי זכות לבקש דבר

אני בן-אדם שט עם הזרם של הנהר האכזר,

וכל האבנים נחבטות לי בפנים

הם לא הורגים אותי כי גם ככה אני סובל

אחרת היו מורידים לי את הראש בכיכר העיר,

ועוד עושים פסטיבל סביב זה

כן, יש בן-אדם שכולם שונאים אותו משום מה,

וזה אני

אם יסתכלו סביב יראו שיש להם שונאים ואויבים גדולים ואכזריים יותר,

שהרסו להם את החיים עד היסוד

ואני, מה עשיתי, מה כבר חטאתי

אני באתי לעולם, קטן ובריא ומלא תקווה ושמחה,

ועכשיו אני חולה ומצולק וחבול, שונא את הכול ומאוכזב,

ובוכה דמעות של ייסורים עמוק-עמוק בתוך לבי

כי זה העולם שהם הראו לי,

בו כולם מזיינים לכולם את הצורה

נולדתי בתקווה גדולה,

ועכשיו אני לא רוצה להיות כאן

זה מקום רע-רע ואכזר,

זה גיהינום עליי אדמות,

כי אנשים טיפשים הפכו אותו כזה.